זהו.
עכשיו זה סופי. ראש חודש תמוז נתלש מהלוח, מה שאומר שאנחנו כבר עמוק עמוק בקיץ.
ואם כבר קיץ, אז הצירוף שהכי מתאים לקיץ הוא ‘ים’.
הימים הלוהטים לא פסחו גם על ילדי, שממש התחננו לאיזה ריענון ‘אחרי שנה שלימה של לימודים והשקעה ו…ו…’
וברוב קולות הכף הוכרעה – יוצאים לים.
ואכן, ביום שישי האחרון ארזנו את הצידה לדרך, את האבטיח (איך אפשר לשכוח?), ואת הקרמים למיניהם, וירדנו לשיפולי ארץ ישראל, לחוף מבטחים.
הים היה מלא מפה לפה, מה היה בשנה שעברה אני לא זוכר, אבל בטח לא כך.
נראה שמכל איזור דתי-חרדי הגיעו לנצל את שארית הכוחות של סוף השבוע, לקראת שבת מנוחה.
אחרי ברכת ‘שעשה הים הגדול’, התארגנות של בגדי ים, קרם הגנה והוראות המותר והאסור, יצאנו אל המים.
במים קידמו אותנו דגלים שחורים קשוחים, סרט אדום קשור בינותם, ומציל המתמרן לו בינות האנשים ומזהיר מה כן ומה לא.
מה שהכי הטריד אותי היה, שהמציל או ליתר דיוק המצילים, היו צריכים ‘להוציא את הגרון’ ללא הרף, על ‘הבחור שם בסוף’ ו’של מי הילדה כאן בחוף לבד?’, ‘אדוני עם הגלגל אתה נסחף’, ועוד ועוד משפטי אזהרה והצלה, הכוללים כמובן גם את ‘ונשמרתם לנפשותיכם’ ללא הרף!
לפעמים זה היה ממש מתסכל.
אני רוצה לדבר עם ידידים ומכרים, אך זה פשוט בלתי אפשרי. הקול שבוקע מהמגמפון של המציל, ועוד בצעקה, לא מותיר לך מרחב דיבור.
אז מה ?
האמת כל הכבוד למצילים שעושים עבודתם נאמנה, והיא לא קלה.
אבל אני מדבר עלינו: ראשית, בואו נקיים את הציווי הפשוט של ‘ונשמרתם’, לא נכנס להרפתקאות מיותרות, או למצבים שיודעים איך להיכנס אליהם ולא יודעים איך לצאת מהם.
ולצערנו זו כמעט מסורת שכל קיץ אנחנו מתבשרים על מספר מקרים מצערים של טובי בחורינו שירדו לים עם ביטחון, ולצערנו לא חזרו משם. לא צריך להזכיר שהשנה עוד לא התחילה העונה וכבר נקטפו להם בחורי חמד.
אבל עלינו לחשוב גם על נקודת המבט של המצילים, שברובם המכריע אינו נמנה על זרם שומרי תורה ומצוות, ומוטלת עלינו החובה פשוט, לקדש שם שמים.
תנסו לדמיין איך במשך שעה, לא שומעים את קול הבס הכבד של המציל…
אז הנה, אנחנו בפתחה של העונה המרעננת – בואו נעבור אותה בשלום.
קיץ בריא.