1.
הם מתקבצים בכל מקום: בירושלים מול הכנסת, בתל אביב, בחולון, בלוד, במודיעין ובפרדס חנה. בבוקר יום, תחת השמש הקופחת הם זועקים חמס.
בידיהם שלטים קטנים, חמודים ומצוירים, בהם רשום בכתב ילדותי: ‘אנחנו לא סרדינים!’
צפוף להם בכיתה. צפוף להם בשיעור וצפוף בהפסקה.
סוף סוף הבנו מה קורה בזמן האחרון עם הציונים הירודים, עם ההספקים הנמוכים, עם ההיפראקטיביות הבלתי ניתנת לריסון, עם האלימות ועם החוצפה.
סוף סוף יש תשובה: הצפיפות שבכיתות!
אז קודם כל לכו ובדקו על מה מדובר. לא בכל בתי הספר של הילדים הללו חוגגת הצפיפות, היא לא קיימת כמעט בפריפריות, היא קיימת במרכז הארץ, אזור שאליו רבים נושאים את עיניהם, שאין בו אפשרות לנוע בכבישים וגם אין טיפת מקום למגורים, באזור שבו משלמים הון רב כדי לגור בדירת שני חדרים כי רוצים להיות קרובים. (קרובים למה?). במקומות אלו לא פלא שגם הילדים ‘מסתרדנים’.
אחרי שבדקתם מה מצב הכיתות במקומות המעט יותר רחוקים מהמרכז המפתה, בדקו בבקשה מה עלול לעשות ההפרש הזה שבין כתה נורמטיבית, בת 32 ילדים לבין כיתה הקיימת כיום, שבה 38 ילדים. האם באמת אתם מאמינים ש-6 הילדים הנוספים הללו גורמים לכל הבעיות שיש היום בבתי הספר? בעיות המשמעת, פרץ האלימות, בעיות לימודיות, ציונים ירודים, התמכרות למסכים ולדברים נוספים, האם את כל זה עושה העובדה שיש בכתה 6 ילדים נוספים?
אינני בטוחה.
בעיית צפיפות היא אכן בעיה. אבל היא אינה בעיה מספקת שאמורה להיות ‘מחוללת מהפיכה’. היא לבדה אינה הבעיה, ולפעמים הצפיפות דווקא מרווה ומעצימה.
ראו למשל משפחה מרובת ילדים, לעומת משפחה ובה שני ילדים או שלשה. נכון שאימא אחת צריכה להצליח להתגבר על המהומה, נכון שקשה להורה לפעמים לנצח על ההמולה, אבל גם במשפחה שבה ההורה מתקשה – ישנם הרבה מאד יתרונות למשפחה מרובת הילדים, לכל ילד, כמעט, יש בה חבר, כי יש מבחר גדול יותר. כל ילד לומד להושיט יד ולעשות דברים, כי יש הרבה דרישות, כך האחד אחראי על לקיחת אחיו לגן באופן קבוע, גם אם זה נובע מחוסר ברירה, והאחר לומד מגיל מוקדם מאד להדיח כלים.
במשפחה שבה הצרכים מרובים ילד לא יכול לגדול מפונק, כי המציאות תכתיב לו את סדר היום, ילד לומד לתת ולקחת ולהיות בקשר עם אחרים.
משפחה מרובת ילדים או כתה מרובת תלמידים אינן ערובה לכישלון (ראו את המשמעת בכתות רבות שבהן למעלה מ-40 ילדים שאמונים על דרך ארץ), לפעמים כיתה עמוסה דווקא מסייעת לאינטגרציה החברתית, לחלוקת הילדים לקבוצות, להפריית האחד את האחר, אבל משפחה גדולה וכתה כזו עלולות להגיע לכישלון אם בנוסף לריבוי הזה חסרים גבולות ברורים: מאפשרים להביא טלפונים לכתה, נותנים לילדים הרגשה שהם השולטים בכפה, מגדלים מפונקים חסרי כבוד לזולת, למורה ולחברים וגם מסדרים להם להיות מפגינים נגד הממונים עליהם ולצעוק כנגדם: ‘לא נבוא לבית הספר כי אנחנו לא סרדינים!’ או: ‘לא שמעתם שאם צפופים לא לומדים?!”
מחר, אם יהיו למפגינים הללו 40 ילדים בכתה, לא נתפלא אם ילד אחד יקום על מורהו וכשזה ירצה להענישו יתגונן הילד ויקרא: “מה לעשות? אני לא אשם, אפילו ההורים שלי אמרו וגם אתם המורים, שאם אני סרדין אז אני לא מסוגל להתרכז ולהתנהג יפה. אני רק מוכיח שמה שאתם אומרים זה נכון ועל זה מגיע לי עונש?
הצפיפות כמובן מוסיפה לאווירת הנכאים וחוסר האונים ששררו גם קודם לכן בבתי הספר. קשה ללמד בצפיפות, בלי כל ספק, אבל ההפגנות העכשוויות הבלתי מתפשרות, נותנות להבין כאילו שאם ילמדו מעט ילדים בכתה ייפתרו כל הבעיות. לא ולא, לא הצפיפות יוצרת את המצב העגום השורר בבתי הספר ואם לא ייפתרו בעיות יסודיות יותר שום דבר לא יעזור.
2.
אני מתפלאת על ארגוני צער בעלי חיים שכה דואגים לזכויות בעלי החיים, על פי רוב הם רק שומעים שם של בעל חיים ומיד יוצאים להגנתו, הם מסוגלים לנסוע לקצה העולם כדי להציל צב פגוע, ופתאום לא אכפת להם שילדים קוראים: ‘אנחנו לא סרדינים’. מה זאת אומרת? וסרדינים אינם בעלי חיים, מדוע מגיעה להם הצפיפות הזו? – קדימה להפגנה!!!