“שקט”, זעקנו בטירוף • על היום הגדול שלנו בספרייה העירונית

תקראו לי צר עין וקטנוני, אבל אני שקרן אם אין לכל אחד מכם ספר מאחת הספריות בבית. ‘ילדי שי’ עטוף בניילון מטונף, או שמואל ארגמן משנת תשמ”א, על מדפי הבית של הוריכם.

בכלל, התהליך שמתרחש עם הספרים האלו ראוי למחקר פסיכולוגי.

בחודש הראשון של האיחור, מבטיח הקורא לעצמו כי ‘חודש איחור הוא פרק זמן סביר’. רק שאז חולפים שלושה חדשים, וקול קטן בתוך הלב מזכיר כי החזרת הספר בשלב הזה מהווה סוג של ‘פדיחה’.

“אני אחזיר באמצעות מישהו אחר”, מבטיחים השקרנים לעצמם, והספר שוכב בבית עוד שלושה חדשים.

כעבור חצי שנה, הספר מושאל לחברים עם אמירה נכלולית: “אל תשכח להחזיר אותו, הוא שייך לספרייה, לא נעים לי מהם”.

חולפת עוד שנה, והספר עובר לחזקתו של השואל, כשבכך הוא הופך לבעליו הרשמי. בשלב הזה הוא רשאי להסיר את המדבקה הלבנה עם המספר, ולהכחיד מליבו כל זכר כי הספר שייך היה אי פעם למוסד ציבורי.

כשהוא מתחתן, הספר עובר בתהליך הפוך, בירושה להוריו. הוא רוכש דירה חדשה, אך הספר נשאר בבית ההורים, שכבעלי הבית, לא מרשים להוציא אותו מן הבית, כדי שלנכדים יהיה מה לקרוא.

מכל מקום, כמו כולם, גם אני השבתי את הספר בחודש איחור, ומאחר שחפצתי להיראות כקורא בעל עניין, אמרתי לספרנית, כי אני מבקש ‘להאריך’ את הספר, שכן לא הספקתי לסיים אותו.

היא הביטה בי בעין זועפת, אם כי אינני סגור על כך מחמת עוביין של העדשות שבמשקפיה, ואמרה: “אתה לא מאריך אותו, אתה מחזיר ולוקח מחדש, זו נקודה חשובה”.

“אבל בכלל לא איחרתי”, ניסיתי לשמור על כבודי.

אלא שלספרנית שלנו היה כושר שכנוע מופלא: “ובכן אני אקנוס אותך בעשרה שקלים, ותוכל להיווכח שאחרת בחודש”. על פי רוב, ההסבר הזה היה נשמע לפתע הגיוני, ואני מיהרתי להתנצל על האיחור.

•

מכל מקום לא על ספרים באתי לספר, אלא על ספרנית מסוימת.

כמו צעירים רבים, מוצא הייתי את עצמי יושב שעות ארוכות באולמות הספרייה ומעיין בספרים שונים. עיון, פרוזה, שירה, בריאות, אנציקלופדיות, ילדים, ילדים קטנים יותר, ופעוטות.

בספרייה היו יושבים אנשים ממגזרים ועדות שונות. צעיר כהה עור עם קסדת אופנוע אותה לא הסיר מראשו לעולם, זקן עם שומה ענקית על אפו שאהב ספרי כלכלה, בחור ישיבה במכנסי כותנה שהתעניין משום מה בספורט, אברך עם ריח של בושם חזק, שדפדף בדפים כשהוא מרטיב את אצבעו בלשון גדולה ודוחה במעבר בין דף לדף, ובחור תימהוני שרק ישב ובהה באלבומי תמונות.

ובכל זאת משהו איחד את כולנו: הפחד מהספרנית. הרגעים היפים של כולנו היו כאשר היתה מגיעה דמות חדשה לספרייה, שעדיין לא הכירה את החוקים.

הלה היה מתיישב, נאנח בקול וממלמל משהו לעצמו על ‘מדינה של שמאלנים’. כמו ילדים בבית ספר היינו מביטים אל הספרנית שהיתה מגשימה את ציפיותינו ונוזפת בחומרה בזר שהעז להפריע את דממת הקודש. שמיעתה מתברר היתה אבסולוטית. כשכיפה אדומה שאלה את הזאב הרע מדוע אוזניו כל כך גדולות, היא לא פגשה כנראה את הספרנית.

מרנין היה הרבה יותר לראות את הטלפון של האיש מצלצל במנגינה עליזה. הזקנה היתה מתרוממת ושאגת בקול ניחר ‘החוצה’. האיש היה יוצא כשרגליו רועדות, וניתן היה לחוש את המתח באוויר לקראת שובו של המסכן.

האומלל היה מסיים את ענייניו, ופותח את הדלת של הספרייה. “אתה לא חושב שאתה צריך לכבות את הטלפון שלך לפני שאתה נכנס לספרייה”, היתה גוערת הספרנית באיש, שעשוי היה להיות שופט בבית המשפט העליון, או ראש כולל נכבד.

האיש היה מהנהן בראשו, נכלם, אך הספרנית לא סיימה: “אתה לא חושב, וזו בדיוק הבעיה. אני מבקשת שלא יקרה שוב”.

“כן הספרנית”, הבטיח ראש הכולל, ואיבד עניין בקריאה למשך שארית חייו.

עם חלוף החדשים, פיתחנו, קבוצת הקוראים התלושה אחוות פצועים מוזרה. הרגשנו שעברנו דברים יחד. בינינו לבין הספרנית שרר שלום קר, וכולנו ידענו מה הם הגבולות אותם אסור לנו לעבור.

היינו מתענגים ביחד על הזרים הנאיבים שנקלעו לבקתה שלנו, והצליחו לקומם עליהם את המכשפה.

היא תמיד ניצחה.

כל ניסיון של מהפכן תורן לענות לאשה, גרר לחדוותנו רפרטואר מרשים של  אתיקה, מוסר, שמלווים היו באזהרות ואיומים, שבסיומן היה האיש מבין כי הוא נוצח על ידי אשה בת 65.

בשלב מסיים פיתחנו סוג של מנגנון הימורים פרוביזורי שתהה מהו פרק הזמן שיחלוף עד שהאיש יושלך החוצה. והוא תמיד הושלך.

אלא שכמו בכל האגדות גם היום הגדול שלנו הגיע.

•

היה זה יום רביעי [לא אוכל לשכוח אותו כל חיי], סתם יום רביעי רגיל,  ושום דבר באוויר לא בישר על מה שעתיד להתרחש. היינו עסוקים איש איש בענייניו.

לשקט היתה נוכחות, שאנו, אנשי האולם הורגלנו בו, כאשר צלצול טלפון החריד את האווירה הקסומה. כמו בכל פעם עברה בי צמרמורת בשיפולי הבטן, ומיששתי במהירות את הטלפון שלי.

נרגעתי מעט כשגיליתי שכמו תמיד הפרדתי אותו מהבטריה קודם שנכנסתי לבניין, ואת כרטיס הסים הנחתי בכיס חולצתי.

אז איזה טלפון בכל זאת מצלצל?

היה זה הטלפון של הספרנית. פעם ראשונה שפגשנו בו.

מסתבר כי הספרנית הכירה את גראהם בל ורכשה ממנו את הטלפון הראשון שלה. מכשיר גדול ומסורבל בעל יכולת מוכחת לפיתוח שרירי הזרוע.

הספרנית, כפי הנראה מופתעת לא פחות מאתנו ענתה לטלפון ואמרה בקול: “הלו, מי זה”?

שררה שניה ארוכה של שקט, ואז לפתע, מבלי שאיש ביקש מאתנו לעשות זאת, קמנו והתחלנו לזעוק:

שששששש.

היה שם הזקן עם השומה, הצעיר התימהוני שהרים סוף סוף את הראש מאלבום התמונות, האברך עם הבושם והלשון, הבחור כהה העור שראשו נולד עם קסדה, ובחור הישיבה שהגיע הפעם עם מכנסי אלגנט חומים-שחורים, וחולצה נטולת צווארון.

כולם זינקו ממקומותיהם ולא הפסיקו לזעוק שקט, ספריה, שששש, וכדומה.

מעולם לא הרגשתי קירבה גדולה לזקן עם השומה שאת שמו לא הכרתי עד כה, וגם האברך עם הבושם החזק והנטייה שלו לרוק לא נראו לי פתאום כל כך חריגים. לא יכולתי להימנע גם מן המחשבה שבחורי ישיבה הם עם נפלא, ולחנם מאשימים אותם בהאשמות שונות ומשונות.

רק אחרי 5 דקות של זעקות הקוראות לשקט, הופיע המאבטח וברר אם אנו זקוקים לעזרה.

“לא צריך עזרה”, אמר הזקן בערמומיות של ילד בכיתה ג’, והשומה שלו קיפצה כמו זאטוט עם דגל בשמחת תורה, ” אבל צריך שיהיה שקט בספרייה, זה לא שוק פה”.

צודק.