‘בעלי פשוט לא קם לתפילות’, אמרה האשה • מה עושים?

שני מקרים שונים שאירעו בתזמון מדויק להפליא וביום אחד, לימדו אותי עד כמה נפוצה ‘השאלה הדתית’ ביחסים בין בני הזוג.

שני בני זוג שונים התלוננו בפני, כל אחד בנפרד, על חוסר שביעות רצון מההתנהלות הדתית של הצד האחר. הראשון היה כאשר אשה התקשרה אלי טלפונית כשהיא נסערת, ובפיה שאלה קצרה: כיצד להתנהג?

 היא פרשה בפני את מסכת חייה הזוגיים הקצרים יחסית, ואת ההלם בו היא נתונה כעת, הנובע מהעובדה שבעלה שהיה נחשב עד לא מזמן כבחור ישיבה מבריק ומוצלח, ששמו הילך לפניו כאחד מן הלמדנים והחכמים המובחרים ביותר, פשוט אינו קם עתה לתפילות!

נדמה כאילו מושג התפילה נמחק מתודעתו. תפילת השחר המאוחרת אצלו, הינה קצרצרה וחטופה ליד אחד מקירות הבית  – במקרה הטוב, שכן לעיתים גם מעמד זה לא מתקיים – ואשתו וטליתו שנקנתה לו על ידה “נבוכו” יחדיו.

היא שמעולם לא חוותה, ולא הכירה בביתה התנהלות שכזו, והיתה ב”שוק” נוראי כדבריה. היא עצמה, כך היא מספרת, גם כבחורה וגם כאשה ואמא צעירה, עושה כל מאמץ שלא להפסיד שום תפילה, ואילו כעת, מצב זה גורם לה לתסכול עמוק כשהיא אינה יודעת כיצד לנהוג ומה עליה לעשות.

המקרה השני הגיע לפתחי, כאמור, באותו יום.

התלונן בפניי בעל על התנהגותה של אשתו שכל כך קוממה אותו, עד כי  חש שלא מוצא את עצמו מסוגל לשהות בבית.

לטענתו רעיתו אינה שמה לב לכשרויות השונות של מצרכי המזון השונים, וקונה בחנות מכל הבא ליד, ולא מקפידה על ההכשר הרצוי והמועדף עליו מבית אביו.

למרות כל הנחיותיו והוראותיו הוא מוצא עצמו לעיתים קרובות “מתגעל” במאכלים בהשגחה ש”לא שערום אבותיו”, כדבריו. ההתנהגות הזו מוציאה אותו משיווי משקלו, מביאה אותו לחוסר אונים מוחלט מחד, ולזעם גדול מאידך, והוא אינו יודע כיצד ניתן להמשיך כך…

בין כשרות ללשון הרע

ראשית, אציין בדברי כי אין שום הצדקה לא להתנהגות האיש במקרה הראשון ולא לזו של האשה במקרה השני. חובת האדם להתפלל במניין ככל עם ישראל היא מעבר לצורך האישי-רוחני הפרטי שלנו. חובה זו משליכה ישירות על כל אופי התנהלות הבית היהודי התורני, ויחס של חוסר חשיבות לתפילה מהווה זלזול גם בבית עצמו גופא.

גם הבקשה של הבעל מאשתו להקפיד על רכישת מוצרים מכשרות מסוימת אינה אמורה ליפול על אוזניים אטומות, ואינה צריכה לזכות ליחס של זלזול, וחוסר שימת לב.

בני הזוג אינם גרים בקטמנדו, ואין טעם להתנהגות הזו, בטח לא כאשר הבעל מבקש זאת שוב ושוב, ומבהיר כי הדבר חשוב לו.

ואחרי כל זה, הגישה שאמורה להנחות אותנו כאן, היא לא צדקת הטענה ונכונותה, אלא צורת בקשת יישומה  והדרך הנכונה להשיגה.

עלינו לדעת כי בני זוג אשר מגיעים מבתים שונים והנהגות שונות, מגיעים כמעט בכל המקרים, אל אותו מרחב שתחת קורת גג אחת, כשהם מובנים וטעונים בצורה רוחנית שונה זה מזו. 

ההקפדה על קוצו של יו”ד אצל האחד, נחשבת כחומרה הניתנת לביטול במחי יד, בביתה של האחרת. חותם כשרות ככל שיהיה טוב וראוי, עשוי להיות אלמנט קריטי במשפחתה של האשה לצורך העניין, כאשר אצל הבעל חשוב הרבה יותר להקפיד שלא לדבר לשון הרע למשל…

הפיתרון: בצורה אגבית

גם הפער הרוחני בין בני זוג הנובע מטבע ברייתם השונה, הוא כמעט כורח המציאות, כך שמטבע הדברים לכל אחד ואחת התייחסות שונה לקיום מצוות מסוימות, כאשר האחד עשוי להקפיד בנושא אחד ואילו השנייה תשים דגש על נקודה אחרת.

משכך, על בן הזוג לדעת ולהשכיל לא לחנך את השני, או להטיף לו  על אי קיום מצווה פלונית או הנהגה פלמונית. בטח שלא לעשות טעות נפוצה – הנובעת לרוב ממצב של זעם עצור – ולייסר ולהוכיח בתוכחות מוסר על התנהגות נפסדת בעיניו של אחד מבני הזוג.

דבר זה יגרום רק להפך הרצוי.

הסיבה: טבע האדם הוא שכאשר הוא נתפס בחולשה מסוימת והוא מותקף אישית, ינסה רק להביא צידוקים ואסמכתות להתנהגותו, ולא יבקש לפתור את הבעיה או לחזק את החולשה ממנה סובל.

חשוב לזכור: בני זוג לא אמורים לחנך האחד את השני, אלא ליצור יחד את התנאים הרצויים לאפשרות קיום הציפיות המיוחלות.

אז, האם יש לי גם פיתרון הפרקטי?

כן. בחכמה יעשו אם יפנו לבן הזוג, בשעה רחוקה ככל האפשר מעת הכישלון, וברוגע ובנעימות ותוך כדי צורה “אגבית” להסביר: “חבל שדבר כזה קטן כדוגמת התנהגות פלונית יעיב על האושר הכל כך גדול שהנך מיסב/ה לי במשך היום”.

מנסיוני אומר, כי לא קיים מקרה בו נהגו באופן זה, ופסוקו של החכם מכל האדם ו”לשון רכה תשבר גרם” לא התקיים. לא ארע, שיישום פתרון זה לא הביא לשינוי התנהגותי חיובי.

 • הרב מאיר אפל, יועץ זוגי, ראש מכון שלמ”ה לשלמות הבית | להערות ותגובות: [email protected]