יש חב”ד, אבל אין קוקה-קולה…

כשנכנסים למרכז חב”ד העולמי-770 – ותיכף מרגישים את החיות. את האווירה המחשמלת. טוב, זה לא פלא. היום ראש חודש. השעה שעת בוקר ושירת ההלל נשמעת בעוז.

אני נכנסת לעזרת הנשים ומתקרבת למחיצה. רוצה לראות את מקומו של הרבי. רק לראות. להתפלל כבר התפללתי בציון הקדוש, בדרכי משדה התעופה לבית שהפך לסמל – ביתו של הרבי – איסטערן פארקווי מס’ 770.

וכמו תמיד, גם כאן אני פוגשת סיפור. קוראים לה סילבי. היא אלמנת מלחמה. המלחמה היא מלחמת יום כיפור. היא אמא לבנות. היא סבתא לנכדות. היום היא לומדת משפטים באוניברסיטה. כן. בגילה, כשהיא סבתא.

היא מתגוררת בעיר צפונית ובאה לכאן על מנת לשאוב כוח. לא. היא לא חרדית במובן הקלאסי. אבל כשתראו אותה אוספת ילדות בעיר מגוריה ומלמדת אותן פסוקים וברכות, תקטלגו אותה כחיילת בצבא ה’.

 יש חב”ד, אין קוקה-קולה

השבוע הייתי בכנסת ביום ההצדעה לרבי ולשליחי חב”ד. סביב השולחן ישבו חסידי חב”ד לצד חברי כנסת ושרים שסיפרו את סיפורו של היהודי הגדול ביותר בדור האחרון. מי שפעילותו חובקת עולם 21 שנה לאחר שאיש לא פגש בו.

“בכל אחד יש חב”דניק”, סיכם השר אופיר אקוניס את דבריו.

ח”כ יאיר לפיד, מי שהיה שר האוצר עד לפני זמן-מה, בוחר בשורת סיכום אחרת, אך דומה. “העימותים בינינו מזויפים והחיבור בינינו אמיתי”, אמר לפיד.

 ואני נזכרת במכתב של הרבי בו כתובה השורה הבאה: “המפריד [בין יהודים] הוא מזויף והמחבר הוא אמיתי”.

מחוץ לאולם, במסדרונות, מוצגת תערוכה מרשימה שמנסה לשווא להביא לידי ביטוי את פעילותם של שלוחי הרבי ברחבי העולם. המסדרונות מלאים בחרדים עם כובע וחליפה. צלמים מחליפים ביניהם מבטים ומנצלים את ההזדמנות לתקתק עוד ועוד תמונות אילוסטרציה.

תוך כדי האירוע התברר לי כי הוא תוכנן להתקיים בשנה הקודמת, במלאות שני עשורים להסתלקותו של הרבי, אלא שהמלחמה שהשתוללה כאן בקיץ הקודם דחתה אותו לשנה הזאת. בזה אחר זה הם נכנסים לאולם. חברי כנסת מימין ומשמאל, ספרדים ואשכנזים. בני הפריפריה ונציגי המעמד הגבוה. מהקואליציה והאופוזיציה. שרים וסגני שרים.

כולם באים להצדיע. להביע את הוקרתם והערכתם למי שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל והתורה הקדושה. לכל אחד סיפור על הרבי. סיפור על חב”ד. סיפורי מופת וסיפורי חיים. כולם חוזרים על אותה אמירה: הרבי לא שלכם. הוא שלנו. של כולנו. של כל העם היהודי.

לפיד מספר, ובוודאי כבר קראתם את זה, כי התנגד למי שניסו למנוע הקמת בית כנסת בשכונת רמת אביב ג’. השכונה בה הוא מתגורר. “אמרתי להם: יצאתם מדעתכם?” סיפר לפיד בפאתוס האופייני לו והוסיף כי לפני שנים רבות, בהיותו כתב צעיר, ביקש לעשות כתבת פרופיל על הרבי מליובאוויטש. “אני שמח שעשיתי את הכתבה ההיא”, הוא אומר ומשכנע אפילו אנשים סקפטיים כמוני.

והנה עולה הרב הראשי לתל-אביב יפו, הגרי”מ לאו. קולו הכריזמטי נישא ברמה. “נסעתי ליפן ומשם לסידני. הייתה לי המתנה של שעתיים בטוקיו. ניגש אלי בחור חב”דניק ושואל אותי: ‘הרב צריך משהו?’ ביקשתי ממנו דיאט קולה. אחרי שעה הוא חוזר ואומר: ‘הרב. יש פה רק פפסי. אין קוקה קולה’.

“אמרתי לו: אתה רואה שהעולם טועה. אומרים שאין מקום בלי חב”ד וקוקה קולה. הנה כאן יש חב”ד. אבל אין קוקה קולה”.

שורשיו של יו”ר הכנסת

כך עוברים בסך נואמים רבים. לכל אחד הסיפור האישי שלו. ההצדעה שלו לרבי ולחב”ד.

“חשבתי במה אוכל לשתף אתכם”, אומר איש העסקים אדוארדו אלשטיין, מבעלי השליטה בקונצרן אי.די.בי הענק. “אשתף במשהו קרוב ללבי: לפני שפגשתי את הרבי התבקשתי לקחת מצה שמורה למשפחה שגרה במוסקבה. כי הרבי דאג לכל יהודי באופן אישי. גם אם הוא במרחק אלפי מיילים ומעבר למסך הברזל”.

שר הבינוי, ח”כ יואב גלנט, מספר על הקשר האישי שלו לחב”ד.

“אימא שלי ממזריטש”, הוא מתגאה בייחוסו. “בשנת 2008 אחרי שסיימתי לפקד על מבצע עופרת יצורה בעזה, הוזמנתי למומביי כדי לחלוק עם ההודים את התובנות של צה”ל. הגעתי לבית חב”ד וראיתי את הדם על הרצפה. הבנתי את העוצמה והחשיבות של חסידי חב”ד שמגיעים לכל מקום ומראים את האחווה היהודית בגלוי. לאורך שלושים שנות שירות בצבא, יצא לי לפגוש את חסידי חב”ד בכל מקום”.

שר הפנים, השר סילבן שלום, נושא אף הוא דברים: “זה היה בחורף מושלג בניו-יורק. הכניסו אותנו לרבי. אותי ואת מי שהייתה לאשתי יותר מאוחר [ג’ודי שלום-ניר-מוזס]. הכניסו כל אחד מאיתנו מצד אחר והרבי פנה אליי ואמר לי: ‘אתה מופקד להביא אור לעם ישראל’.

“אמרתי לו: בוודאי. אני יושב ראש חברת החשמל. הרי אני מופקד על האור… בסופו של דבר קיבלנו שבעה דולרים. המזכיר אמר לי: ‘תגיד לרבי שאתה רץ לכנסת’. הרבי איחל לי ברכה והצלחה. כשיצאתי, החסידים שהיו בחוץ אמרו לי: ‘זהו. אתה בכנסת’.

“אבל כאשר התמודדתי בשביעייה השלישית – לא היו אז פריימריס – נכשלתי. אריאל שרון החליט פתאום ששניים מהמתמודדים שלא נבחרו, ייכנסו לרשימה. אחד מהם היה אני. הנה. אני בכנסת”.

השרה לשיווין מגדרי, ח”כ גילה גמליאל מספרת: “כשהכרתי את בעלי נסענו לבקר את אחי בניו-יורק. הרב גלויברמן לקח אותנו לציון של הרבי. נסענו למנהטן וישבנו לאכול. בעלי קיבל דולר עודף והתברר שזהו דולר מהרבי… באחד הימים עשו לי הפתעה ברשת מורשת. העלו אותי לשידור ובמקביל העלו את המשפחה שאיבדה את הדולר הזה…”

גמליאל ממשיכה: “יש לנו בבית שיעור תורה בכל יום שני כבר שש שנים. ברוך ה’ יש אצלנו בבית מניין ושיעור תורה בכל שבוע. השלוחים של חב”ד הם כתובת לכל יהודי ולכל ישראלי בכל מקום בעולם. לא שואלים איפה יש מלון. שואלים איפה יש בית חב”ד”.

יושב ראש הכנסת, ח”כ יולי (יואל) אדלשטיין מביע את הערכתו בצורה מקורית.

“אני רוצה לספר לכם שזה שאני יושב פה זה נס גדול. הקהילה היחידה שהצליחה לשמור על הצביון היהודי הייתה קהילת חסידי חב”ד ברוסיה, והמניין היחיד שפעל בעיר בה התגוררתי היה של חסידי חב”ד. היהודי הראשון שבא אלינו ללמד אותנו טבילת כלים, היה חב”דניק ממרינה ראשצה במוסקבה.

“יש לי וידוי: היו לי ויכוחים אידיאולוגיים עם חסידי חב”ד, אבל כאשר לקחתי את הבת שלי לטיול שורשים ברוסיה, הוצאנו תעודות סובייטיות ישנות והשם הרוסי שלנו היה סולמון. סב סבי נקרא שניאור זלמן. תנחשו לבד לאיזה חלק ביהדות משתייכים השורשים שלי…”

• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]