”בשם החופש אתה חופשי / לשלול ממני את החופש שלי / בשם ההיגיון אתה סבור / שאין מקום למילה משלי / בשם הכוח אתה חלש / ולא מוכן עוד להתמודד עם דבר / בשם הרוח אתה נרגש / אך ורק ממה שכל כך מוחש“.
הטקסט הכי נוקב על מלחמת התרבות הישראלית שפרצה כאן השבוע נכתב כבר לפני חמש שנים.
אבי בניון, אחיו הצעיר והמוכשר של עמיר בניון, הקליט אז שיר מחאה על כך שחופש הביטוי והמחשבה בישראל פועלים תמיד לטובת צד אחד בלבד. השיר הזה שלו מתנגן לי בראש לא מעט בתקופה האחרונה. בעצם, בכל פעם שנפתח סבב לחימה חדש. כי הרבה לפני שעודד קוטלר עלה לכותרות ושנים לפני שמישהו חלם שמירי רגב תהיה שרה, אבי בניון שואל כאן בשיר מה זה בעצם חופש, מה זאת תרבות ומהי בכלל רוח. ונדמה לי שבזה לא עסקנו מספיק השבוע.
אז על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על תרבות?
לפני כמה שנים הזמינו אותי לכנס יוצרים בתל אביב. זה קרה כשהממשלה ניסתה לבצע תיקון בחוק לשון הרע, ואנשי הסאטירה בישראל הרגישו מאוימים.
הכותרת של הערב הייתה ”מתי יבוא שוטר?“, ובמהלכו כל אחד מהמשתתפים עלה לדבר על הבמה כאילו הוא מתבטא בפעם האחרונה באופן חופשי, כי עוד מעט, כידוע, המשטרה תעצור פה אמנים.
המפיקה סיפרה לי בשיחה מקדימה בטלפון מי יבוא לדבר: עדי אשכנזי, מוטי קירשנבאום, גורי אלפי, אורנה בנאי, מרב מיכאלי, ליאור שליין, יאיר ניצני, שמואל הספרי, ערן זרחוביץ‘, שרון טייכר, גיא מרוז, יהונתן גפן ואין טעם להמשיך – כי הבנתם את העיקרון.
נוכח חששותיי, חזרו ואמרו לי המארגנים שגם איש תקשורת דתי כמוני ירגיש שם בנוח. ”זה ערב נעים, מכובד, במוזיאון תל אביב, אתה לא תהיה נבוך לרגע“, אמר לי אחד הבכירים בתעשייה שארגן את הערב הזה. ”תבוא, תוכל לדבר על מה שבא לך ולהעביר כל מסר שחשוב לך“.
החלק השני היה נכון.
אכן דיברתי חופשי, אבל באשר לחלק הראשון – ובכן, אני חושב שבכל שנות חיי גם יחד לא שמעתי כל כך הרבה מילים גסות כמו באותו ערב. היו על הבמה גם ברק וכישרון, אבל רוב הזמן, בעודי מחכה כבר לחלק שלי, שמעתי אסופה מביכה מאוד ונמוכה מאוד של הגיגים עלק – חתרניים ועלק – נועזים.
אם תרבות אמורה לקחת אותך למקום אחר, גבוה יותר, הרגשתי שלוקחים אותי נמוך יותר, ממש מחזירים אותי לארגז החול בגן, שם ילדים מתרגשים כשהם אומרים מילים אסורות.
מתי כבר יבוא שוטר, חשבתי לעצמי, או לפחות אימא של הנוכחים, כדי להגיד להם לשטוף את הפה עם סבון.
עכשיו, נגיד שהאמנים האלה רוצים לבוא לבקעת הירדן וגם ממש משתוקקים להופיע בהיכל התרבות של קריית ארבע. האם בטוח שאנחנו מעוניינים בתרבות הזאת? כי השאלה התרבותית אינה רק גיאוגרפית (”השחקן הזה לא מוכן להופיע באריאל? אנחנו נראה לו מה זה!“), והיא לא קשורה רק לדעתו של השחקן על ”הכיבוש“. השאלה היא מהי בכלל תרבות.
השקר הכי נפוץ כאן הוא שיש רק שתי אופציות תרבותיות: ארצות הברית או איראן. או שאתה ליברלי, חושפני, צהוב, פרובוקטיבי וחילוני-קיצוני כמו באמריקה, או שאתה פנאט, טוטליטארי ומפעיל צנזורה וכפייה כמו בטהרן.
הכי קל לאליטות הישנות בישראל לגרום לכולם לחשוב שהדתיים רוצים לכונן כאן איראן חדשה, ולכן המסקנה היא שצריך לברוח הכי רחוק שאפשר, לתרבות הכי מערבית וזרה. אבל אני לא רוצה תרבות ניו יורקית ולא את התרבות של בושהאר.
באנו לכאן אחרי אלפיים שנה בשביל משהו אחר. קוראים לו ישראל. ונדמה לי שרבים רבים חפצים בתרבות כזאת. שלושת אלפים שנה נשאנו את התרבות הזאת בגאווה ונחשבנו אור לגויים, עם סגולה, עם הספר. העברנו אותה מדור לדור במסירות נפש, והסתדרנו אפילו בלי התקציב של משרד התרבות. לא מכרנו לחו“ל פורמטים של האח הגדול, אבל היינו המודל של אומה שחקקה על לוח לבה ”נא להתנהג בהתאם“.
כך שהתרבות שלנו היא לא רק ”להופיע בבקעת הירדן!“ או ”לא להעלות הצגות על מחבלים!“. זה ברור, אבל זה רק השלב הראשון.
אני לא חובב של קונספירציות, וגם לא חובב של חובבי קונספירציות. אנשים שניגשים אליי בבית הכנסת ומתחילים להסביר שהקרן החדשה לישראל בעצם רצחה את רבין, לא עושים לי את זה.
אבל אם מסתכלים על סדר היום הציבורי בישראל בשבועות האחרונים, אי אפשר שלא להרגיש שמשהו מוזר קורה פה. כאילו יד מכוונת רוצה לשדר לנו כל הזמן שהמדינה על סף אנרכיה, שהכול מתמוטט והכול שחור.
רגע אחרי מערכת בחירות שבה הימין המסורתי ניצח בענק, החל פה קמפיין בעד תחבורה ציבורית בשבת, בעידוד תקשורתי נלהב.
מאיפה הנושא הזה צץ פתאום? במערכת הבחירות לא אמרו עליו מילה, אז לפתע זאת הבעיה הכי בוערת? ואז עברו באחת למחאת האתיופים ופתחו בעוד מסע יחצ“ני-תקשורתי, ומיד התגלגלנו לפולמוס על נישואים אזרחיים ולקמפיין אגרסיבי על מבנה המשפחה והדרך להקים משפחה, והנה עכשיו אנחנו עם האמנים שמוחים על הצנזורה החשוכה ועל זכותם להתבטא.
האם יש פה איזה אינטרס סמוי של מישהו לגרום לתסיסה התמידית הזאת? לתחושה שהכול קורס? כי כשחופרים פנימה, בכל אחת מהסוגיות האלה, מגלים שממש לא כצעקתה. שמאחורי הכותרות המציאות שונה לגמרי.
הנה, על מה בעצם מחו השבוע אמני ישראל?
הרי אף אחד לא ניסה לסתום להם את הפה. אף אחד לא אמר לאף אחד לא להציג, לשיר, לרקוד, לצייר, לצעוק, לנבל את הפה. אסור להתבלבל, בכל פעם ששומעים את אחד המתמרמרים אומר ”חופש ביטוי“ צריך למחוק את שתי המילים האלה ולכתוב במקומן ”כסף“.
אין פה שום צנזורה. זה דיון שכולו עוסק במימון ובתקצוב. בכסף של המדינה (כלומר, במיסים שלי ושלכם) ובשאלה איזו תרבות הוא יממן.
אלא מה? כשהדתיים מבקשים כסף למוסדות התורה שלהם, קוראים לזה ”סחטנות“. כשהאמנים מבקשים כסף למוסדות הבידור שלהם, קוראים לזה ”מאבק על התרבות הישראלית“. עכשיו פשוט תנסו להחליף את ההגדרות. לפעמים מאמץ עיקש להשגת תקציב לפתיחת ישיבה חדשה הוא מאבק על התרבות הישראלית, ודרישה למימון ממשלתי של מופע תיאטרון חסר צופים היא היא סחטנות.
קל לדבר גבוהה גבוהה על תקצוב ממשלתי, אבל בואו נדבר רגע על תקצוב עצמי, שלנו. על הכיס שלנו והארנק שלנו, והקשר ביניהם ובין התרבות הישראלית.
אני מכיר מקרוב רבים מהאמנים בעולם המוזיקה היהודית-חסידית. לא כולם מצליחים להתפרנס מאמנות, וגם אלה שכן, עובדים קשה ומחשבנים כל שקל. יצא לי לשמוע מכמה מהם על אותה תופעה מתסכלת: יותר ממה שניגשים אליהם אחרי ההופעה כדי להחמיא ולהצטלם, ניגשים אליהם בימים שלפני ההופעה ומבקשים כרטיסים.
לא, לא מבקשים לקנות, מבקשים לקבל. כאילו ברור שהאמן יכול, אם הוא רק רוצה, לתת לך להיכנס חופשי. כאילו על בסיס היכרות קלושה וקלילה, המבקש כבר עבר ממעמד ה“משלמים“ למעמד ”מקבלי הכרטיסים“. הוא הרי חלק מההפקה. לפעמים מדובר בחבר מהבית ספר שלא ראה את האמן כבר כמה שנים, אבל ברור לו שהוא עושה לו טובה בעצם נוכחותו ואמור לקבל כרטיס (אה, והוא התחתן ברוך השם, ורוצה כרטיס גם לאשתו. וגם לחותנת, רק אם אפשר, פשוט זה יום ההולדת שלה והם רוצים לחגוג יחד).
ויש את אלה שבכלל לא מכירים את האמן, אבל פוגשים אותו ברחוב ופשוט שואלים אם יש לו כרטיס. הוא מנסה לשלוח אותם בנימוס למשרד המכירות, כמו שכתוב במודעה, אבל הם לא תמיד קולטים את הרמז. אני קצת מבין אותם. הם בטח חושבים שכוכב כל כך גדול ומפורסם יכול לתת כמה כרטיסים, זה הרי לא עולה לו כלום ובכלל הוא איש נורא מצליח אז מן הסתם גם מאוד עשיר.
אז שימו לב, אין דרך אחרת לומר זאת: שנור כרטיסים הוא בעצם הכנסת היד לכיס של האמן והוצאת כסף משם. ונדמה לי שלעודד קוטלר אנשים לא ניגשים ככה ברחוב ומבקשים כרטיס ל‘הבימה‘.
פעם ניסה הסטנדאפיסט יאיר אורבך להסביר אחת ולתמיד לקהל שלו כמה אמן מרוויח, אם בכלל, מהופעה.
הנה הפירוט שיצא לו: נאמר שכרטיס עולה 60 שקלים, ובאולם היו 300 כרטיסים, כך שנשארו לו בסוף הערב 18,000 שקלים. שכירת האולם עולה 4,500 שקלים, המע“מ עוד 2,745 שקלים, פרסום המופע לפחות 2,800 שקלים ועמלה לסוכן – עוד 2,700 שקלים. עשרה אחוזי עמלה על הכרטיסים – 1,899 שקלים, ההגברה לפחות 900 שקלים וקצת כרטיסים חינמיים לחברים שלא נעים לומר להם לא – 600 שקלים. תליית פלקטים – 360 שקלים, הדפסת כרטיסים – 180 שקלים, ואחרי מס הכנסה וביטוח לאומי נשארו לו ביד 99 שקלים.
זה מספיק בערך כדי לקנות כרטיס וחצי למופע של עצמו.
רוצים לחזק את התרבות היהודית, את הדיסקים, הספרים, המופעים והיצירות? להתעצבן זה לא מספיק. קדימה, עדר בהמות לוחכות קש, תפתחו את הארנק ותתחילו לקדם את מה שאתם מאמינים בו.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’