לא תאמינו איזה מסע מחכה לכם

 עודד קוטלר לא פתח מלחמת תרבות, הוא רק הצית עוד סבב לחימה. כמו בעזה, אנחנו מנהלים פה סבבים. התגובות של כל צד די ידועות מראש. ובכל זאת, שתי תגובות הצליחו להפתיע אותי השבוע.

הראשונה היא של גדעון סער, בשבתו בעת האחרונה כסוג של מבקר פוליטיקה. הכוכב שעל הספסל. בשבוע שעבר צפה מהצד במבוכת הליכוד נוכח אורן חזן, ובתגובה רק העלה לרשת תמונה של חלות שגאולה אבן אפתה לשבת.

השבוע, עם פרוץ הסערה החדשה, הוא כתב: “אפרופו נאום קוטלר: מה שמשעשע שאלה דברים שהוקראו מהכתב. מנסה לדמיין טקסט ספונטני…” סער צודק.

קוטלר ישב וכתב ומחק ועשה חזרות בבית. ולרגע אחד הטקסט לא נראה לו קיצוני ומוגזם. התגובה המעניינת השנייה בין שלל הגינויים הצפויים הייתה של חסיד ברסלב אחד, ספק נגן ספק מקבץ נדבות. היחיד כנראה שלא נעלב מהכינוי בהמות.

“הוא דווקא צודק”, צעק לעברי השבוע ברחוב. “טוב להיות קצת בהמה. רבי נחמן כותב שכל אחד מאיתנו צריך להיות לפעמים בהמה. לא לחקור הכל בשכל, לא להתפלסף, לא לסמוך רק על האגו והדעת, הם מבלבלים אותנו. לפעמים צריך אמונה תמימה ופשוטה, כמו בהמה אחרי הרועה.

“ככה דוד המלך אומר בספר תהילים, ‘בהמות הייתי עמך’. לא תמיד אני הכי חכם ומבריק וערמומי בעולם, לפעמים אני מרפה והולך בתלם, בצייתנות, בשקט, בפשטות. כמה רבי נחמן צוחק על המשכילים והאינטלקטואלים בעיני עצמם, שחושבים שהתרבות בידם, שהם מלכי העולם, שלא מבינים שגם הם קצת עדר”.

 ב”שבעה” על חבר הכנסת לשעבר דודו רותם, איש ‘ישראל ביתנו’ שנפטר במפתיע מדום לב בגיל 66 , שמעתי כמה סיפורים יוצאי דופן. חשבתי שהאורחים בשבעה קצת מפריזים בשבחים עליו. כידוע, “אחרי מות קדושים אמור”.

אישית, הכרתי אותו מהכנסת כפרלמנטר שהתפרסם בעיקר סביב מחלוקות עם הערבים, השמאל והחרדים. אז פניתי לבת שלו, אסתי רותם־ידידיה, לשאול אם כל זה נכון.

“גם אותנו הסיפורים בשבעה הפתיעו”, היא ענתה לי. “תמיד ידענו שאבא עוזר לזולת, ושיש פער בין הדימוי התקיף שלו לבין האישיות הקשובה והאבהית שהייתה לו באמת, אבל לא ידענו את הפרטים ואת ההיקף. נחשפנו בשבעה לדברים שהדהימו אותנו.

“למשל: אבא היה יועץ משפטי של כמה עיריות. הוא ישב מדי חודש לדון בבקשות שהוגשו להנחות בארנונה. הקריטריונים היו ברורים ואבא, כדרכו, היה קפדן מאוד ולא הסכים לחרוג מהם. גם כששמע את הסיפור האישי הקשה שמאחורי הבקשה, לא הסכים לסטות מהחוק.

“כשהסתיימה הישיבה, הוא היה פותח פנקס צ’קים ומשלם את אותן הנחות שלא אישר — מכיסו. הוא התעקש על אנונימיות. כך קרה שמשפחות רבות כעסו על היועץ המשפטי הקפדן שלא מאשר להן הנחה, ובמקביל הודו לנדיב האלמוני שמשלם עבורן את הארנונה, בלי לדעת שמדובר באותו אדם.

“איש אחר שבא לנחם סיפר שפעם אבא בא איתו לבית המשפט לתעבורה, לייצג אותו, אבל היו שם עוד 30 איש לפניהם בתור. לאף אחד שם לא היה ייצוג. אבא ניגש לפקיד בית המשפט, שאל אם הוא יכול לייצג את כולם והעביר שם את כל הזמן עד לדיון שנקבע, בעבודה בהתנדבות עם 30 איש שלא הכיר”.

אחר כך נבחר רותם לח”כ. על רקע הדימוי של ‘ישראל ביתנו’ ושלל הפרשיות המביכות שנקשרו באנשיה, מרענן לשמוע את הסיפור הבא: “מעטים ידעו שאבא לא הסכים לקבל רכב רשמי של הכנסת. הוא המשיך לנהוג ברכב הפרטי שלו. הוא לא אהב להסתובב עם רכב שרד יקר, ולא רצה להשתמש בכספי ציבור אם לא חייבים. הוא אפילו סירב להתקין ברכב דלקן. הוא לא הבין למה מישהו אחר צריך לשלם על הנסיעה שלו לעבודה, שעליה הוא הרי מקבל משכורת. כששאלנו אותו על כך הוא אמר תמיד: כסף ציבורי זה דבר קדוש”.

יום שלישי, שמונה בערב, הכותל המערבי. כניסה נסתרת, עדיין, מובילה אותנו לתוך חלל תת־קרקעי קריר ועתיק.

קבוצת מדריכים מסתובבת במקום, בלי קהל, לומדת איך להדריך שם מבקרים. בקרוב המקום ייפתח רשמית.

“המסע מירושלים לירושלים”, זה שם המיזם החדש. על רקע האבנים הירושלמיות העתיקות, הוצבו שם עשרות מחשבים. כל מבקר מתיישב מול מסך ומתחיל את המסע ההיסטורי הפרטי שלו. מדי פעם מרימים כולם ראש אל המסך הגדול, הראשי, לשמוע מה קרה בינתיים בשאר חלקי העולם.

הכל מתחיל רגע אחרי חורבן הבית השני. סרטון מושקע מסביר מה האפשרויות שעמדו בפני היהודים אחרי הגירוש מירושלים. הילדים שלי, במסכים שלידי, בחרו ללכת לבבל. אני בחרתי במצרים. מכאן דרכינו התפצלו. נתאחד שוב רק עוד 2000 שנה. בדרך נעבור הרבה – מאבקים מול רומי ויוון, מול הנצרות והאיסלאם, מהפכה צרפתית ושואה. נגורש ממדינה למדינה, ובכל פעם מחדש נצטרך לבחור, לאן להמשיך את המסע? לאן להפנות את מקל הנדודים?

ב-50 הדקות הבאות נעבור לאיטליה, לאשכנז, לאימפריה הביזנטית, לספרד, לפולין, לצפון אפריקה. הבחירה האמיתית, צריך לזכור, הייתה תמיד על רקע דם ואש, ולא על מסך מגע עם אפקטים. העלילה שמתפתלת בכל מסך היא שונה, אבל בעצם זהה – עם קטן ונרדף, מיטלטל בין שלטון לשלטון, בין ממלכה לממלכה, שומר בדבקות על זהותו. גם פריחה כלכלית ורוחנית היא תמיד הקדמה לפורענות. השקט תמיד זמני.

מדי פעם יש באג קטן במחשב. הכל עדיין בהרצה. אני מנצלת את ההפסקה כדי להסתכל סביב, על שמות התורמים שעל הקירות.

משפחת שוטנשטיין, משפחת בגלוגוב ועוד נדיבים יהודיים מהעולם. כמעט עשור עבדה קבוצת היסטוריונים, במאים ושחקנים על המיזם הזה, שיפעל בעברית ובאנגלית. זה רק חלק ממה שהקרן למורשת הכותל עושה במקום בשנים האחרונות.

אחרי פתיחת אתר מנהרות הכותל הפופולרי, ואחרי “שרשרת הדורות” (מסלול הליכה היסטורי בין יצירות זכוכית), יגיע כעת גם “המסע מירושלים לירושלים”. ליד הכותל, שהוא עדיין האטרקציה המרכזית, הולך ומוקם דיסנילנד יהודי.

מסכי המחשב ממשיכים להציג עלילות סוערות, שמסתיימות כולן באותה סצנה – החזרה לארץ ישראל ולירושלים. אנחנו יוצאים משם לאוויר הירושלמי הקריר.

אפילו דוכן ה”גזלן” ביציאה מהכותל נראה אחרת אחרי כזה מסע מפרך. גם הדיבורים ברדיו, בדרך חזרה, על “עדר בהמות” מול “סמולנים בוגדים”, קצת מתגמדים. מילות הסיום בסרט שחותם את המיצג מטילות על הצופה תחושת אחריות לא מבוטלת: “בכל צעד שאתה צועד, סיפור המסע ממשיך להיכתב. על ידך”.

הסטטוס היהודי:  

“היהדות בתקופתנו צריכה להפסיק לנהל מלחמת הגנה ולהתחיל לצאת למלחמת תנופה – לפרוץ, להפיץ, לחנך” (הרבי מלובביץ’ שבשבת ימלאו 21 שנים לפטירתו)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות