איך השקעה של 20 ש”ח הצילה ילד יהודי באמריקה

 יורם היה די מאוכזב ממסיבת בר-המצווה שלו. אמנם נערך לו טקס חגיגי ומנקר עיניים בבית הכנסת, והוא היה כוכב הערב, אך כשלא ראה זכר לתפילין שחיכה להניחם – חש תחושת החמצה.

כששאל את הוריו על כך, הרימו השניים גבה והיו המומים מעצם השאלה: הנחת תפילין? בקהילה שלהם? – לגמרי לא מקובל.

עד לפני זמן לא רב, לא ידע יורם דבר על היהדות. הוא גדל באחת מערי הפרברים המטופחים של מדינת ניו-יורק. הקהילה היהודית הדלילה באזור מגוריו הייתה רחוקה משמירת תורה ומצוות. אביו של יורם – פרופסור בעל שם ואימו עורכת הדין, לא התייחסו למוצאם היהודי ולרוב לא ביקרו בבית הכנסת. לעיתים רחוקות היו מגיעים להתפלל  ב’טמפל’ הרפורמי, מרחק של 20 דקות נסיעה מביתם.

הפעם הראשונה שבה נפגש יורם עם היהדות האורתודוכסית המקורית הייתה כאשר נרשם לשיעורי הכנה לבר-מצווה אצל הרב. יורם למד בשיעורים על מהות היום הגדול, טעם מעט מזעיר מהדת-היהודית ועל מצוות תפילין וחיכה בכיליון עיניים להניחם. גם לקראת בר המצווה לא קנו לו הוריו את התפילין המיוחלות. הם כמובן רשמו אותו לשיעורים של הרב כדי שילמד מעט “תיאוריה” על משמעות יום הבר-מצווה, כשהם אינם מצפים ממנו להתחיל לקיים משהו ממה שילמד הלכה למעשה.

יורם לא אמר נואש, וביקש שיקנו לו תפילין כמתנה לכבוד… חג המולד הנוצרי.

ביקש – וקיבל!

יורם שמר על התפילין מכל משמר וחיכה להזדמנות לדעת עליהן יותר. בקיץ האחרון התעקש יורם ללכת למחנה הקיץ של עורה. במחנה למד לעומק על חשיבות התפילין בחיים היהודיים. סוף כל סוף ידע יורם מה לעשות עם מתנתו. וכך, מוקף בחבריו ובמדריכים הנרגשים – הניח יורם לראשונה בחייו תפילין.

ב”עורה“ נתקלים בסיפורים מסוג זה כמידי יום ביומו, והם הדלק שמניע את הארגון שהוקם במאמץ-רב, כחלק ממלחמה בהתבוללות במציאות החיים המערבית. אם בעבר היה מדובר בזליגה איטית לצד השני, כיום המספרים מראים על זרם בלתי-פוסק. למעשה, לפי הסטטיסטיקה הרווחת, מאבד עם ישראל כל יום כ-100 איש ואישה על ידי נישואי תערובת.

מי שעקב בחרדה אחר המציאות המבהילה כבר 30 שנה קודם לכן, היה ר’ חיים מינץ שליט”א מסטטן-איילנד, ניו יורק. הרב מינץ הבין שאין לשבת בחיבוק ידיים. לפי הנתונים, לא ירחק היום וכבר לא יהיה את מי לקרב…

לאור המצב ייסד הרב מינץ את “עורה”.

“עורה” החל כארגון של איש אחד שדפק על דלתות היהודים בסטטן-איילנד ושכנע את ההורים להעביר את ילדיהם לבתי-ספר יהודיים, כשהם עדיין קטנים וניתן להשפיע עליהם.

מאוחר יותר כשגברה ההיענות, השיג הרב מינץ מימון בשכר הלימוד ופתח גן תורני לילדים. במהלך השנים הרחיבה “עורה”  את תחומי פעילותה מעבר לגבולה של סטטן-איילנד והפכה לשם דבר ברחבי ארה”ב, קנדה וישראל.

בא”י נפתחה עמותת “עורה הקיצה”, המתמקדת בטווח גילאים שבין 18-24, ואשר מעודדת בחורים וגם נערות להגיע לישיבות וסמינרים בא”י. עורה מממנת שכר לימוד, נותנת להם תמיכה חודשית, שבתונים ותכנית לימוד שבועית בכל מוצ”ש. וכך נשמר הקשר שלהם עם היהדות. רבים מבניהם הקימו בתים נאמנים וחשובים ברוח-ישראל סבא.

ייחודיותו של הארגון היא בכך שהוא מלוה את הילד לאורך כל הדרך, מגיל קטן ועד לחופה.

עיקר הפעילות של עורה היא בהכנסת ילדים לבתי ספר תורניים, מימון שכר הלימוד ועריכת מחנות-קיץ לילדים ולנוער יהודי המגיע ממשפחות חילוניות. שהות של חודש באווירה תורנית וסביבה שומרת שבת, מחוללים פלאים בנפש הילד. לאחר המחנה שומרים המדריכים על הקשר עם החניך לאורך כל השנה, ופעם בשבוע לומדים חברותא, כדי שבע”ה ימשיך לימודים במקום תורני ויקרב גם את הוריו.

כדי לממן את כל הפעילות הנרחבת הזאת מוציא הארגון לאור את “המכירה-הסינית של עורה“.

רוב האנשים לא מאמינים שהשקעה קטנה על סך 20 ש”ח לכרטיס, יכולה להקנות להם  פרס בשווי אלפי דולרים. מלבד זאת נכנסים להגרלת “המיליון דולר”.  בהגרלה זו ניתן לזכות בסכום של פי 1000 מסכום התרומה עד מליון דולר.

כל כרטיס שיימכר יעזור לנו להציל עוד יהודי – בעורה מזכירים כי “חובה עלינו לזכור שאחינו הם ואנו מחויבים להם”.