מח”כ אורן חזן ועד הסופר ש”י עגנון

 גילוי נאות: הייתי עם אורן חזן באותה תנועת נוער. המועצה הציונית לנוער, גוף של הסוכנות שמוציא צעירים למשלחות בחו”ל ועורך פעילות חינוכית גם בארץ.

השבוע התברר שאחר כך המשכנו, כל אחד, לכיוון אחר בחיים. שמתי לב שחזן לא נושא רק בתואר “סגן יו”ר הכנסת” או “חבר ועדת החוץ והביטחון”. הוא גם “נציג הצעירים”. וגם זה די מביך. האמנם הוא נציג הצעירים? לא. הוא אפילו לא נציג הצעירים שהולכים לפוליטיקה.

סתיו שפיר וציפי חוטובלי מייצגות את הדור הצעיר בכנסת טוב יותר. כך שמוזר ככל שזה יישמע, החשיפה על חזן היא לא “אוי, תראו מה נהיה מהפוליטיקה” אלא “אוי, איזה שאריות השאירה כאן השיטה הקודמת”.

הפוליטיקה החדשה היא נקייה יותר, זהירה יותר, שקופה יותר. פרשות קצב, הירשזון ואולמרט שהגיעו בזו אחר זו העבירו מסר שהכללים השתנו. רואים את זה היום בלשכות של כל ראשי המפלגות. לפיד, הרצוג, בנט, גפני, כחלון – נדמה כי אף אחד מהם לא ייתפס עם מעטפות ולא ינהל קופה קטנה.

תסתכלו על הכנסת: מפלגת “קדימה” שקיבצה הרבה פרשות שחיתות, וגם פואד בן אליעזר, נציג מובהק של השיטה הישנה, כבר לא שם. זה נגמר. גלעד ארדן, איילת שקד, שלי יחימוביץ’, תעברו על שמותיהם של כמעט כל הבכירים המכהנים בכל המפלגות – נראה לכם שהם ייכנסו וייצאו מחדרי חקירות?

חזן הוא קוריוז. הוא הרי לא היה אמור להיות בכנסת. במונחיו שלו, הלך לו קלף משוגע. כשאנחנו מתעצבנים על מה שמתגלה אודותיו, צריך לזכור במקביל שהוא לא מייצג את העתיד אלא את העבר.

 ויש עוד שיפור לטובה בכנסת הזו. כן, לטובה: השרים פחות עפים על עצמם. פחות יומרניים. יותר קשובים. בשלב הזה בחיי הממשלה הקודמת, כל שר כבר השיק חמש רפורמות וטלטל בתזזיתיות את כל אנשי משרדו.

“למדנו לקח ממה שקרה ל’יש עתיד’,” אמר לי השבוע אחד משרי הממשלה. “אנחנו כבר לא צועקים ‘באנו לשנות’ ולא חושבים שאנחנו ממציאים מחדש את הגלגל בכל יום. לא באנו לשנות, באנו לשפר, לאט לאט. באנו ללמוד את התחומים שלנו קודם כל ולעבוד עם המשרד ולא נגדו. הפארסה שראינו בשנתיים האחרונות במשרדי האוצר, החינוך ועוד – לא תחזור על עצמה”.

וכך כחלון ובנט ושקד וארדן וחבריהם לא מכנסים מסיבות עיתונאים בהולות, ולא מנחיתים בכל בוקר הוראה חדשה על המערכת המופתעת. אולי העובדה שהשרים לא מנפקים כותרות על בסיס יומי, היא היא הכותרת האמיתית.

  נסיעה קצרה לחו”ל, יחד עם עומס בעבודה, גרמו לכך שכמעט חודש לא נזרקו אצלנו בבית עיתונים לפח. השבוע פיניתי סוף סוף את כל המגירות. בדרך לפח המיחזור, קיבלתי שיעור קטן על סדר היום הציבורי בישראל.

שימו לב למה שהסעיר אותנו כאן, תמיד בשיא העוצמה: התאבדותו של אריאל רוניס. משה כחלון וקובי מימון. העתקות בבגרויות. פרשת רות דוד. גרשון מסיקה עד מדינה. הפגנות האתיופים. דיוויד גילה מתפטר. בני בגין מתפטר. עונש מאסר לאולמרט. נדב פרי ויצחק תשובה. הסרט “הרצוג”. רקטות בדרום. BDS . הדרמה בפיפ”א. הריאיון של אובמה. ההפסד של ארדואן. ועכשיו אורן חזן.

אם אתה בשיא סערה, אל תיקח את זה קשה. עד לסוף השבוע הבא האבק ישקע גם עליך, ועל עוד 2-3 דרמות שיתיישנו עד אז.

 הנשיא ריבלין נשא השבוע את “נאום השבטים”. כמה ימים קודם שמעתי במכון ון-ליר נאום של המשפטן החרדי ד”ר חיים זיכרמן, שכאילו ענה לו מבעוד מאוד.

ריבלין דיבר על כך שהשבטים צריכים להתקרב זה לזה, זיכרמן דיבר על כך שהחברה החרדית פתוחה מאי פעם, ונטל ההוכחה מוטל על החברה החילונית. הוא הציג נתונים על עלייה בגיוס לצבא, לשירות אזרחי ועל לימודי אקדמיה ואמר לקהל: “צריך שניים לטנגו. אל תגידו למגזר שלם ‘בואו תשתלבו’ אם אתם לא באמת רוצים לקבל אותם לעבודה. יש לכך מחיר, זה דורש ויתורים, אבל אתם לא יכולים לצעוק נגד החרדים בלי להיות מוכנים לעשות כלום. דור שלם רוצה לעבוד ולהתפרנס”.

רק בימים האחרונים, מספר זיכרמן, נבחר סטודנט חרדי למשפטים כחבר באגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. הלל קלמן הוא החרדי הראשון בוועידת האגודה.

במקביל, בבחירות המתקיימות בימים אלה בלשכת עורכי הדין רצים לראשונה חרדים וחרדיות ברשימות דתיות וגם בתוך רשימות כלליות. שני חיילים חרדים מתגייסים בימים אלה לגלי צה”ל.

היזם החברתי אביגדור רבינוביץ’, מנהל פרויקט “עבודות לחרדים”, אומר שהסטיגמה “חרדים לא עובדים” פשוט לא נכונה: “המגזר מת לעבוד. החסם המרכזי הוא המעסיק הגדול במדינה, השירות הציבורי, שלא מיישם המלצות על שילוב חרדים במשרדי ממשלה. זו שערורייה. הפוליטיקאים משני צידי המתרס לעתים רק מעצימים את השנאה. בשטח, במציאות, יש כבר שינוי גדול מצד המעסיקים במשק, אבל יש לנו עוד דרך לעשות”.

 תוך כדי שיטוט בין דוכני שבוע הספר, במתחם התחנה בירושלים, שמעתי שאמונה ירון, בתו הבכורה של ש”י עגנון, נפטרה. בדוכן הסמוך המשיכו למכור את ספריו, בהוצאת ‘שוקן’.

אמונה הוכשרה לעזור לאביה כבר מנעוריה, כשאימה התעקשה שתלמד להקליד באופן שוטף במכונת כתיבה. בחודשים האחרונים לחייו, כשהיה מאושפז ולא יכול היה לדבר ולכתוב, היא ישבה לידו והוא נתן לה באמצעות תנועות ראש הוראות עריכה אחרונות.

אחר כך, במשך שלושים שנה, היא התמסרה לפענוח הכתבים שלו ולהוצאתם לאור, ופרסמה 15 ספרים מתוך העיזבון (יותר ממספר הספרים שעגנון פרסם בחייו). פעם סיפרה שהזניחה לשם כך גם את קריירת הכתיבה העצמאית שלה.

אמונה בת ה-94 נקברה השבוע בירושלים. עגנון ואוהביו חבים חוב גדול לאישה שמפעל חייה היה להמשיך את מפעל חייו.

 פרשת השבוע, פרשת ‘שלח’, עוסקת ב-12 המרגלים שיוצאים לבדוק את ארץ ישראל. עשרה חוזרים פסימיים וטוענים שאין סיכוי להיכנס לארץ, ורק שניים שבים אופטימיים ומלאי אמונה.

הרבה מסקנות הוסקו מכך לאורך השנים, אבל המסקנה הכי פשוטה היא קודם כל מספרית: לא תמיד הרוב צודק. הרוב קובע, אבל לא תמיד יודע. לפעמים המיעוט מתגלה כמי שהיה הראשון לזהות את המגמה העתידית (והיהדות תמיד הייתה תרבות של מיעוט אל מול הרוב). ההוכחה הכי גדולה לצדקתם של שני המרגלים שהתייצבו מול העשרה היא שאנו יושבים היום בארץ ישראל, ודנים בפרשה הזו.

הסטטוס היהודי:  

 “טובה הארץ מאוד מאוד” (מתוך פרשת השבוע, פרשת “שלח”)

• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות