1.
פעמיים בשבוע האחרון הצליח הרדיו לשנות לחלוטין את מצב הרוח שלי.
פעם אחת נכנסתי לרכב עייף ויצאתי מלא כוחות, ובפעם השנייה כשהייתי ערני, על הבוקר, הפכתי באחת למדוכדך ואפילו מבוהל.
נתחיל ביום חמישי שעבר בעשר בלילה. לא בדיוק השעה האידיאלית לצאת מירושלים לגוש דן, אבל מה לעשות, כשידיד בן שלושים מתחתן בשעה טובה ומוצלחת, העבודות בכביש מספר 1 לא ימנעו ממני מלהשתתף בשמחתו. בדרך זפזפתי בין כמה תחנות, ביניהן ‘רשת מורשת’.
האמת? פעם היא נחשבה בעיניי מיושנת, אפילו עבשה, אבל היום היא אחת התחנות המועדפות עליי. זה לא רק שהתבגרתי.
לדעתי ממש במקביל הרדיו הפך ל”צעיר ומגניב” (שם נרדף לשעשועונים מסחריים וקשקשת רועשת) או ל”פוליטי ואקטואלי” (שם נרדף לריאיון נוקב עם השר דוד אזולאי שישיב לטענות של סגן השר הרב אלי בן דהן שעלה להגיב על דבריו הקודמים של סגן השר אליעזר מוזס), כך שהערוץ הדתי והקטן הזה של קול ישראל הוא סוג של שמורת טבע איכותית.
יש בו למשל את תוכניות המוזיקה של דבורה קיציס שמנהלת שיחות עומק עם יוצרים דתיים, ואת השיעורים של הרב שמואל אליהו, ואפילו גיליתי שם לאחרונה תחרות לתוכנית הרדיו הזוגית שלי עם רעייתי.
מתברר שאנחנו רק חיקוי לדבר האמיתי – ‘בגן האמונה’, תוכנית רדיו זוגית של הרב והרבנית ארוש.
אבל ביום רביעי בלילה נפלתי על תוכנית שלא הכרתי.
“אתם מוזמנים להאזין כעת לשיעורו של הרב דב ביגון, ראש ‘מכון מאיר’ בירושלים. האזנה נעימה ומועילה”, אמר הקריין, ואני עדיין לא ידעתי כמה ההאזנה תהיה נעימה ומועילה.
2.
“היום נדבר על המושג ‘התשובה הגדולה'”, פתח הרב ביגון. “מישהו שמע פעם את המושג הזה? רגע, ומישהו שמע פה פעם על תשובה קטנה?…”, וכאן, לראשונה בשיעור אבל ממש לא לאחרונה, הוא צוחק. לא מבליע חיוך, אלא צוחק צחוק מתגלגל. זה חלק מפס הקול של האיש, מתברר.
אבל רגע, מה זה תשובה גדולה?
“יש בחיים מדרגות”, הוא ממשיך. “המציאות שבה אנו חיים היא הדרגתית. הקב”ה ברא את העולם מדרגות מדרגות, אני לא יודע אם שמעתם על זה, אבל זה יסוד גדול מאוד בהבנת המציאות שאנו חיים בתוכה.
“שישה ימים הוא ברא את השמיים, את הארץ, מדרגות מדרגות. וכמו העולם, כך גם התשובה. יש תשובה קטנה וחלקית, ויש תשובה שלמה וגדולה ומלאה. זה הנושא שנלמד היום, אם אתם מסכימים, כמובן.
מישהו לא מסכים לעניין הזה? מישהו לא מעוניין לדעת איך לזכות בתשובה הגדולה? הרי איך נזכה לתשובה גדולה אם לא נדע מה זה? אפשר לעבור ליד דבר גדול ולא לדעת מה זה, ואז לפקשש כי פשוט לא רואים. אז אתם מסכימים?”, והרב שוב צוחק, וגם התלמידים, וגם אני באוטו.
חשבתי לעצמי שזו בטח הפעם המי-יודע-כמה שבה הוא מלמד את הנושא הזה.
‘מכון מאיר’ הרי חגג עכשיו 40 שנות פעילות. ובכל זאת הכול נשמע חדש ורענן. “הגמרא במסכת סנהדרין אומרת שיש שני סוגי בעלי חיים, פסימי ואופטימי, העטלף והתרנגול. התרנגול רואה את האור. אנחנו מברכים כל בוקר ‘הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה’. התרנגול, כבר בחושך, מרגיש שהנה אוטוטו מגיע האור.
“אף אחד לא רואה אור אבל הוא כבר מרגיש, וקורא בקול גדול, ועל זה אנחנו מברכים בכל יום, על ראיית האור מתוך החושך. העטלף מתנהג הפוך, הוא לא מתפקד באור ובורח אל תוך החושך. האדם האופטימי צריך לראות אורות גם בתוך החושך. לפעמים אתה כבר נמצא בתוך האור, ולא מרגיש. מישהו כאן היה פעם בירושלים?”
בשלב הזה דמיינתי שכל הכיתה הרימה את ידה, כי השיעור הרי ניתן בירושלים.
“אתם אומרים שהייתם בירושלים? אז למה אתם לא רוקדים? הרי אם רש”י היה קם מקברו ורואה את הרכבת הקלה, מה הוא היה אומר? לא רק לראות אותה פיזית, אלא לראות רבבות יהודים נוסעים בירושלים הלוך ושוב. רבבות.
“כשהרמב”ן בא לפה הוא מצא רק שני יהודים, ופתאום – תראו איזה יופי. אם רש”י היה שומע שאומרים ברדיו כל שעה עגולה ‘קול ישראל מירושלים’, מה הוא היה עושה, מה אתם אומרים? וואו, קולו של עם ישראל נמצא בירושלים! אתם יודעים, הפתיח הזה בהתחלת החדשות, ‘קול ישראל מירושלים’, זה העיקר. ‘קול ישראל מירושלים’ זה הכול.
“כל היתר, כל החדשות, זה מתחלף כל הזמן, כל שעה, אבל הכותרת הזאת נשארת. אז על זה נלמד היום. תפתחו בבקשה אורות התשובה, פרק י”ז, דף קל”ו, יש את זה לפניכם, נכון? הנה סעיף קצר ותמציתי מאוד שהרב קוק כותב: ‘תחיית האומה היא היסוד של בניין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה'”.
“כל מילה כאן היא בשקל הקודש ממש”, אומר הרב ביגון לתלמידים הצעירים, “אני רוצה להתייחס לכל מילה. נתחיל במילה תחייה, תחיית האומה. אני עוד זוכר איך בקיבוץ שבו גדלתי, משמר השרון, היינו נוסעים לתל אביב בדרך קשה מאוד.
“בין תל אביב לנתניה לא היה כביש. היו חולות וביצות, זה היה סוף העולם, קשה לנו להאמין לכך היום כשאנחנו רואים את גוש דן כעיר אחת גדולה, מחדרה ועד גדרה. לא רק לרוחב אלא גם לגובה, בכל מקום יש מגדלים, זה ממש מרגש לראות.
“מישהו שם לב לדבר הזה? בילדותי אבי ז”ל הביא פעם מהשוק תפוח עץ. אף אחד לא שמע על דבר כזה. ישבנו כל המשפחה, הוריי ואחי ואני, ארבעה אנשים מסביב לשולחן, וחתכנו את התפוח לארבעה חלקים, וכל אחד קיבל חלק וכולנו שמחנו. היום, תלך לפח האשפה ותראה כמה תפוחי עץ יש שם.
“אתה יכול להאכיל שם דיוויזיות שלמות מהפח. תגידו תודה שאתם חיים בדור של שפע כזה. הארץ משתנית מקצה לקצה. איזה תשתיות, איזה מחלפים, קשה להאמין”.
אבל השיעור לא תם כאן. עם כל הכבוד לפרזנטציה המרשימה על מחלפי ארצנו, את זה גם שר התחבורה ישראל כץ יכול לעשות.
“שימו לב מה הרב קוק אומר פה”, המשיך הרב ביגון. “התחייה הלאומית האמיתית מטרתה שאנחנו נביא את אמונת השם אלוקי ישראל לעולם כולו, ואין צריך לומר שאל קרבנו פנימה. אנחנו נתחזק, וזה יקרין לכל העולם כולו. אם עם ישראל מושפל, גם אור השם בעולם ירוד מאוד. אנחנו צריכים לחזור לעצמנו, ואז גם כל האנושות תחזור לעצמה, וזוהי התשובה הגדולה. תשובה גדולה של האומה שלנו, שבעקבותיה כל העולם כולו יתרומם וישוב”.
השיעור המשיך, וגם כשלא ממש התרכזתי זה היה מאוד נעים להקשיב. בטוח שיש אנשים שחזרו בתשובה רק בגלל המתיקות הזאת.
אני זוכר תחושה דומה גם בשיחות של הרב ראובן אלבז. זה בסדר, אני יודע היטב שיש הבדלים דרמטיים בין השקפת בית המדרש של ‘אור החיים’ לזו של ‘מכון מאיר’, וברור שגם בין העומדים בראשם. אבל התחושה שאני מקבל בהאזנה לשני האנשים האלה, שזכו לשנות את חייהם של רבים כל כך, היא דומה: נעימות, אכפתיות, מאור פנים (שעובר אפילו ברדיו!) וכמובן אמונה סוחפת.
אתה שומע ופשוט רוצה להיות חלק מזה.
בערך באמצע השיחה הגעתי לבני ברק, לחתונה, ויצאתי מהרכב. כלומר, סליחה, הגעתי למעמד הקמת בית נאמן בישראל, שהוא חלק ממהלך התשובה הגדולה של אומתנו.
3.
יום ראשון בבוקר, ‘הכול דיבורים’, רשת ב’. המגישים, בני טייטלבוים ועדי מאירי, מנהלים שיחה עם הכתב המדיני של עיתון ‘הארץ’, ברק רביד.
חשבתם שהנאום של יאיר גרבוז שבר את כל השיאים?
הקטע הבא, לדעתי, הוא הקיצוני ביותר בז’אנר הזה. עד השיא הבא, לפחות. גם הזלזול במירי רגב, בציפי חוטובלי ובאיילת שקד לא משתווה לרמות ההתנשאות והחינוך מחדש שנשמעו באותן דקות רדיופוניות. “במשך שש שנים נתניהו שומר על הסטטוס קוו בכל תחום”, קבע הפרשן רביד, “בנושא המדיני, בנושא הביטחוני, רק סטטוס קוו”.
“רגע, אז אולי אין פתרון?” שאל מהאולפן טייטלבוים, “הלכנו הרי לבחירות, וזו הכרעה דמוקרטית, זה מה שהעם החליט, זו המדיניות”.
ואז, במפתיע, זה התחיל: “אני חייב להגיד לך משהו”, אמר רביד למגיש חובש הכיפה, “הטענה הזאת, שאני די מופתע שאני שומע אותה מעיתונאי, ‘נתניהו ניצח בבחירות’… אז אסור להגיד לו שום דבר?”
טייטלבוים: “להפך, צריך לבקר אותו מכל הכיוונים, אבל לכבד את הכרעת העם”.
רביד: “בני, תתבייש לך! תתבייש לך! אני חייב להגיד לך משהו, יש לך בעיה בהבנת תפקידו של העיתונאי, וזה די עצוב לאור הפוזיציה שבה אתה יושב. אתה כנראה לא מבין מה עיתונאי אמור לעשות. עיתונאי לא אמור להגיד ‘נגמרו הבחירות, שקט, יורים, עד הבחירות הבאות לא אדבר נגד הממשלה’. לצערי זה נשמע שאתה חושב ככה, וכך לא חושב עיתונאי, כך חושב שופרו של השלטון.
“זאת דמגוגיה נמוכה וזולה שפשוט אינה ראויה לעיתונאי. אגב, רציתי להגיד לך משהו, ראש מערך ההסברה הלאומי לירן דן מסיים את תפקידו ואני יודע שנתניהו מחפש דובר, יכול להיות שאתה רוצה להתמודד על זה?”
טייטלבוים, מנומס וענייני, ניסה לענות אבל רביד המשיך להשתלח, תוך שהוא שובר כל קוד מוסכם ומקובל.
שמעתם פעם מרואיין כלשהו שמדבר ככה למגיש באולפן, לזה שאמור לנווט את השידור? שמעתם פעם מישהו מ”ישראל השנייה” מדבר ככה למישהו מהאליטות?
רביד הוכיח בדקות האלה משהו שאני מרגיש כבר מזמן: החבר’ה האלה הרבה פחות פלורליסטיים ודמוקרטיים מאלה שהם מאשימים בקנאות ובפנאטיות. אין לי ספק שמגיש דתי/חרדי/ימני מסוגל להאזין לדעות אחרות וגם להתפלמס איתן, בהרבה יותר הכלה וכבוד מאשר עיתונאי ‘הארץ’ שמישהו רק הזכיר לו, בקטנה, שנתניהו נבחר על בסיס מדיניות מסוימת, ולכן גם מיישם אותה.
“איזו דמגוגיה זולה”, המשיך המרואיין להטיח במגיש, “זה פשוט עצוב, עצוב, חבל שאלה הדברים שנשמעים בכלי תקשורת במדינת ישראל. זה לא ראוי, זה חוסר הבנה מוחלט של תפקיד העיתונות, מה אני אגיד לך, אוזניי נשרפות”.
טוב, בשלב הזה גם אוזניי התחילו לבעור, ואז נשמע קולה של עדי מאירי, שהחליטה שהיא מחרה-מחזיקה אחרי רביד ומצטרפת למתקפה היוקדת הזאת, על עמיתה להגשה: “ברק, מה שבני אומר – אני לא בהכרח חושבת אותו דבר”.
ההזיה הרדיופונית נמשכה. לא ייאמן שהכול בקע מאותו מכשיר רדיו, באותו רכב.
כמה כוח יש למילים שנזרקות לחלל האוויר, לטוב או לרע. כמה אנרגיה זה נותן, או לוקח, ממי שמאזין. ברוח השיעור שנישא בחלל האוטו רק ארבעה ימים קודם לכן, ניסיתי למצוא איזו נקודה טובה במה ששמעתי. לדון איכשהו לכף זכות את הפרשן הדורסני מ’הארץ’.
מה ר’ לוי יצחק מברדיטשב היה אומר? מה הרב קוק היה אומר? אתם יודעים מה – מה הרב דב ביגון היה אומר?
ואז מצאתי: זה שודר בקול ישראל, מירושלים.
• טורו של ידידיה מתפרסם בעיתון ‘בשבע’