יש מקום שקוראים לו “יקב” (המשמש מקום עבודה).
יש מקום שקוראים לו “בית”.
יש מעגל נוסף שנקרא “משפחה”.
רוב היקבים שאנו אמורים להכיר, הם יקבים מסחריים. שכן, משהו קטן שנעשה במחסן הביתי לא מגיע לשוק.
לרוב, היין שאנו רואים בחנויות, נוצר ביקב שמישהו פתח כיזם או תחביב, והוא בעצמו מנהל אותו, או שהוא משמש ביקב כיינן. אבל היות ואיש אחד לבד לא יכול לעשות את הכל לבד, הוא מכניס שותפים בכל מיני רמות, עסקיים, סוכנים, ידענים וכן פועלים ואנשי מקצוע, שיעזרו לו לתפעל את היקב ולקדם אותו בכל החזיתות שהיקב זקוק להם.
בעיקר בהפצה ובמכירות, שזה כנראה החלק הקשה ביותר בכל התחום שנקרא ‘יין’.
ככה זה בכל עסק, אולם יש גם יוצאים מן הכלל – יקבים משפחתיים בהם הכל נמצא בתוך המשפחה.
בהתחלה הם נפתחים כמו כל עסק או תחביב, אבל במשך הזמן נשאבים אליו כל בני המשפחה, וגם אלה שהיו להם מקצועות מצליחים בתחום אחר, מגלים את עצמם לפתע עמוק-עמוק בתוך היקב.
כל אחד מתחומו ומקצועו.
לא בגלל ששם מרוויחים יותר כסף, אלא בגלל ששם יש נשמה.
לעבוד ביקב
כנראה נולדתי עם אהבה ליין.
מאז היותי ילד המשקה היקר הזה יותר טעים לי מאשר גלידה. בבית הורי ספגתי קצת הבנה וידע, שלא כל מה שנסחט מענבים כבר נקרא יין.
עוד כשהייתי ילד, אבי קיבל פעם יין תוצרת בית במשלוח מנות, והוא שפך אותו לכיור. אני חושב שהוא אפילו לא טעם אותו לפני כן.
כשגדלתי, שאלתי אותו מדוע הוא עושה כן. התשובה שלו היתה פשוטה: “ראית פעם איך עושים יין ביקב? אתה יודע כמה ידע, מכשירים ופעולות צריך כדי לעשות יין פשוט וזול? האם אתה יודע מה כתוב במשניות על תעשיית היין בבית המקדש?
“מה אתה חושב? קונים ענבים ‘בררה’ בשוק, מה שנותר אחרי שכל הקונים כבר בדקו, משלמים על שאריות הארגזים בערך שלושה ש”ח לקילו, זה כבר מתחיל לתסוס בדוכן בשוק, מכניסים את זה לחבית פלסטיק מלוכלכת עם 30% סוכר, כדי שזה לא יהפוך לחומץ מגעיל, ואת זה אני צריך לשתות?”
כשבגרתי, והתחלתי להתעמק יותר בשטח, טעמתי דברים משובחים, הסתובבתי ביקבים, פגשתי ייננים והחלטתי לקחת את הנושא ברצינות. למדתי ב’מכללת אריאל’, כיום אוניברסיטת אריאל.
החברים המבינים הסבירו לי דבר עקרוני, שחוץ מללמוד, להסתובב ביקבים ולטעום יינות מזדמנים, בשביל להבין ולדעת באופן מקצועי, צריך גם ללוות את היין מאז שהוא ענבים – ועד הבקבוק.
בשביל זה לא מספיק לסובב כוס יין ולהריח, אלא צריך לעבוד פיזית ביקב, לפחות שנתיים. זהו הזמן המינימאלי של יין טוב ברמה בסיסית.
בדיוק כמו לימודי רפואה. אחרי לימוד של כמה שנים, צריך לעשות סטאז׳ בבית חולים.
היו לי כמה אופציות באיזה יקב לעבוד, סמכתי על מבינים שהמליצו לי את הטוב ביותר, והלכתי לעבוד ביקב ‘פלם’, הממוקם בצומת אשתאול בדרך לבית שמש.
מדרום אפריקה לאשתאול
אבי המשפחה – ישראל פלם, למד ייננות בדרום אפריקה לפני חמישים שנה.
בשנים אלה עדיין לא היה אף ישראלי שיצא לחו”ל ללמוד ייננות, אבל הוא כפורץ דרך עשה את זה עם אשתו, קמי.
שם נולד להם הבכור “גולן”, שנולד לתוך עסקי היין, פשוטו כמשמעו. כשבני הזוג חזרו לארץ, התמנה ישראל ליינן של כרמל מזרחי בראשון לציון, מקום מגוריהם, ושימש שם יינן ראשי כשלושים וחמש שנה.
במקביל למד גולן תואר ראשון במכון וייצמן חקלאות, כשאת התואר השני בייננות הוא כבר עשה באיטליה בשנת 1996 – ואחר כך עבד ביקבים שם.
בשנת 1998 החליטו גולן ואחיו גלעד לקפוץ למים – או בעצם ליין. מתחילים בקטן. הם קנו 500 ק”ג ענבים, והעלו אותם לקומת ביניים בחדר המדרגות של בית הוריהם, שם סחטו אותם לתוך מיכל מפלסטיק.
מסתבר ששם התחילה אגדה מופלאה שאנחנו מכירים היום בשם ‘יקב פלם’.
אחרי כמה שנים של עוד חביות פלסטיק, נירוסטה, עץ, מחסנים וכדומה, הם הבינו שבשביל יין איכותי צריך מקום טוב, ועברו ליער הקדושים שבצומת אשתאול, פינת חמד ירוקה עם מרתף מדהים.
שם הם שתלו גפנים סביב היקב, שממוקם בלב שמורת טבע של מטעי זיתים, עצי שקדים פורחים ורוד לבן. באמצע ה’גן-עדן’ הזה ניצב לתפארת בית כתום/ורוד: “יקב פלם”.
בסביבות ט”ו בשבט הכל טובל בצבעים מדהימים. שם צמח לתפארת אחד יקבי הבוטיק המוצלחים בארץ – יקב פלאם, עליו יסופר עוד בשבועות הקרובים.