לא תאמינו במה דרעי התעסק ביומו הראשון

“האמת”, הוסיף האיש המכובד, “אף אחד מפקידי המשרד בכלל לא הבין למה לא מסרו את זה עד עכשיו. בטח, למה לא לפרסם? אולי תפרגן פעם?” שאל אותי האיש.

את התשובה שלי אני אצנזר. היא לא הייתה דיפלומטית.

מה הסיפור?

במהלך תקופת כהונתו של נפתלי בנט כשר הכלכלה התנהל ויכוח ממושך סביב הסוגיה הרת הגורל. התנועה לחופש המידע (וגם חברי כנסת כמו תמר זנדברג) ביקשו לדעת מי העסקים המאושרים שקיבלו היתר עבודה בשבת.

תהפכו את העולם שש פעמים מצד לצד ולא תמצאו נימוק אחד הגיוני למה לא למסור את זה. משרד הכלכלה של בנט לא רצה. אלוהים יודע למה.

התחילו לעכב את התשובות, לגרור רגליים, מלמלו משהו על סודות מסחריים – עסק שעובד בשבת בטח שומר על כך בסוד, הגיוני – אחר-כך אמרו שהם צריכים לשאול את כל העסקים שעובדים בשבת מה עמדתם בנושא חשיפת הנושא הסופר-סודי.

בסוף נמאס לתנועה. לפני שבעה חודשים הוגשה עתירה לחייב את המשרד לחשוף את סודות הגרעין הנוראיים.

שוב החלה גרירת רגליים.

הפרקליטות, בשם משרד הכלכלה, מסרה כבר בינואר השנה שהמועד להגשת התגובה “נשמט בטעות מהיומן” – קורה לכולם – ושהם עומדים למסור את החומר המבוקש.

איכשהו, לא הסתייע. לא מסרו.

•

הגיע חודש מאי. לא סתם מאי, 18 במאי, כ-48 שעות אחרי שהושבעה ממשלת נתניהו, 24 שעות אחרי שאריה דרעי נכנס למשרד הכלכלה.

מעשה שטן, בדיוק במועד הזה היה אמור להתקיים דיון בבית משפט על הנושא. לקראת הדיון כתבה לנו מיכל שלם, פרקליטה מפרקליטות מחוז ירושלים אזרחי: “השר החדש מעוניין לבחון את הנושא לאור העובדה שרבים מבעלי ההיתר לא השיבו לפניית המשרד בנושא… גם אם יתקיים דיון בתיק, לא תהיה לי עמדה למסור, כך שממילא נראה שאין טעם בקיומו של הדיון”.

וואו.

דרעי נכנס למשרד וביומו הראשון בעבודה, מדהים, הוא כבר טיפל, מכל העניינים בעולם, בעניין פרסום היתרי עבודה בשבת. לא סתם טיפל, כבר יש לו מחשבות חדשות. לא ייאמן. איזה שר יעיל.

אבל, רגע. לא אמר האיש של דרעי שרק אתמול, שלושה שבועות אחרי הדיון ההוא, השר שמע על זה? יכול להיות שפרקליטה מכובדת מוסרת מידע שיקרי? זו לא הסיבה היחידה שהוציאה אותי מדעתי. אפילו לא העובדה שאותם פקידי משרד הכלכלה שגיבו את החלטת בנט לא למסור את החומר, הפכו בן רגע את עורם, מסתבר, וגיבו את החלטת דרעי כן למסור.

מה הטריף אותי?

שלמדתי בכלל על כל ההחלטה החדשה הזאת של דרעי מהודעה רשמית של משרד הכלכלה. המשרד הודיע שהחליט לפרסם את זה לכלל הציבור. איזה יופי.

המשמעות היא שעיתונאי או ארגון חברתי ינהלו מאבק לחופש מידע, ישלמו כסף, יוציאו עצבים, ישכרו עורכי דין, וכשהמשרד הממשלתי יראה שהשופט (משה סובל במקרה הזה) לא מבין מה הם רוצים מהחיים שלו, אז הם יפרסמו לכולם, דווקא, כדי שלעותר לא ייצא שום דבר חלילה ושלא תהיה לו מוטיבציה לעתור שוב נגדם.

זו לא פעם ראשונה שאנחנו נתקלים בזה. למעשה, נדמה שזו ממש מדיניות חדשה של המשרדים הממשלתיים במלחמתם בשקיפות. ולצערי, היא מצאה לה הד בהחלטה נוראית של היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים, אותה יחידה שאמורה לקדם שקיפות.

מכל הדברים בעולם שיכלה היחידה הזאת לעשות למען שקיפות, היא בחרה דווקא לכונן נוהל חדש שבמסגרתו כל חומר שהממשלה כבר תסכים לפרסם, יועלה על האינטרנט. איזה יופי. כמה שקוף. רק שזה כאילו יפה וכאילו שקוף.

המשמעות של הצעד הזה נורא פשוטה: זו דרך יצירתית להילחם במוטיבציה של כלי תקשורת להגיש בקשות חופש מידע. בשביל מה לכם? הרי גם אם תשיגו את המידע, לא תוכלו לפרסם אותו ראשונים, כי אנחנו נפרסם אותו בעצמנו לכולם.

בטח, אתם אומרים, מה שחשוב לך זה קרדיט?

אז התשובה הברורה היא ‘כן’. לא רק לי, לכל עיתונאי ולכל כלי תקשורת, אם אתה יודע שאתה עובד ועובד ובסוף לא ייצא לך כלום מהעבודה הזאת, כי המידע, אם יגיע, ישוחרר לכולם, אז עיתונאים שסוף-סוף מגישים בהמוניהם בקשות חופש מידע, יגישו פחות.

יש דרך אחת להילחם בנכלוליות הזאת של משרד הכלכלה – להגיש עוד ועוד בקשות, אה, כן וגם שהשופט סובל יפסוק להם הוצאות משפט לדוגמא, ויגיד בפסק הדין מה דעתו על התנהגות כזאת של משרד ממשלתי ופרקליטה מכובדת.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר: http://drucker10.net/?p=2679