עמדתי שם מול הדלפק. זמני קצוב, אצבעותיי מקישות במקצב קל על משטח הזכוכית, עיני בוחנות את אביזרי החנות המוצגים לראווה, ורגליי מתחלפות ביניהם אחת לכמה דקות בעמדת המתנה שגרתית וסטנדרטית לחלוטין.
מכשיר הפלאפון שברשותי הגיע לגיל מופלג ואותת בשבועיים האחרונים על מצוקה נשימתית חריפה.
הבטרייה בזה לטעינות הרבות, ודרשה חיבור לחמצן הראשי משל הייתה גמל בדואי המרווה צימאונו בצאת השבת.
משכך, ברירה אמיתית לא הייתה לי והביקור במחלקת השירות של ‘פון פון אביזרי תקשורת ואלקטרוניקה בע”מ’ היה יותר מהכרחי. הצגתי את בעייתי ליהודי החביב בעמדת הקבלה והמתנתי בסבלנות לתוצאות בדיקת המעבדה – לחיים או למוות.
בחלומי, זמן ההמתנה בעמדות שרות מנוצל לגמיעת פסקי הלכות מספרי קודש זעירים נושאי כריכה רכה. אך היות ועירני הייתי וחלומות ממני והלאה, ניצלתי את זמני בהבטה ובהבחנה בנותן השרות החביב, בחור צעיר נשוא פנים, כיפת קטיפה שחורה וגדולה מעטרת בגאווה את ראשו, זקנו מסודר כשרטוט, וציציותיו ארוכות-ארוכות מתנוססות על מכנסיו. הן היו צחורות, יפות כל-כך.
פניו החביבות קיבלו בחיוך אמיתי את כל הלקוחות שנכנסו לחנות, בקצב מהיר יש לומר, ובשפתו העשירה יחד עם כושר שכנועו האדיר העביר מרשותו לרשות הקונים מכשירים סלולריים חדשים תמורת סכומי כסף נכבדים, זה לעומת זה.
איש שיווק למופת.
עיני היו מביטות במשא ומתן המעניין. אך ליבי ראה דברים אחרים לחלוטין. עיני ראו יהודי חביב המועסק בחנות תקשורת לפרנסתו, אך ליבי ראה את השטן בהתגלמותו, עומד ומחייך, מחייך ומפיל ברשותו פרחי כהונה רבים, אחד אחרי השני, שרק ביקשו לרכוש טלפון סלולרי ויצאו מהחנות עם פצצה מתקתקת עטופה בחיוך חביב ובמאור פנים.
השיטה הייתה פשוטה: הם נכנסו לחנות וביקשו את הנוקיה הכשר החדש, הוא היה חביב מדי והציע במחיר מופחת את הנוקיה ‘הטרף’, שהוא “בעצם אותו דבר רק בלי הגנבה הזאת של הכשרות המיותרת והמטופשת של העסקנים השרלטנים האלו”.
כשהפה והלסת של הקונים התעקמו בסמיילי של התלבטות, הוא השלים את משפט המחץ הסופי: “בין כה אני אדביק לך מדבקת כשרות שדומה אחת לאחת לחותמת המקורית וככה תרוויח פלאפון נורמלי בלי שיפתחו עליך עיניים בבית הכנסת”.
הם לא הספיקו לענות. הוא היה חכם מדי, הנוקיה הוכשר לנגד עיניהם והעסקה בוצעה על הצד הטוב ביותר לטובת שני הצדדים.
הצד השמאלי והצד העוד יותר שמאלי.
המחזה חזר על עצמו פעם אחר פעם. רגע אחד עם נוקיה וברגע השני עם “סמסונג שני סימים שדומה בדיוק לסמסונג הכשר החדש, אני אפרוץ לך אותו ותוכל לשים גם כשר וגם סים נוסף שתוכל לראות מה קורה בעולם ולהתעדכן קצת. אה, ואל תדאג אני אשים לך מדבקה קומפלט. אף אחד לא ישים לב, אפילו אתה לא”.
והם יצאו מהחנות, אחד אחרי השני, חוזרים לישיבה ולכולל, חוזרות למטבח ולסמינר, כשבאמתחתם טלפון כשר בכשרות המהודרת של השטן. נדבקים לראשונה בחייהם בחיידק הטורף שיכול להיכנס, אבל מאד מתקשה לצאת. נטמאים בעל כרחם בטומאת העמים ובזוהמת הנחש, לא בעצת ייצרם ולא בתאוותם, רק בגלל שיהודי חביב מוכרח להרוויח את פת לחמו ולהכניס לחשבונו מעט כסף לרכישת כיפת קטיפה נאה וציצית-ארוכה ארוכה, צחורה ויפה כל-כך.
עייני ראו, ולא זר.
•
‘פון פון תקשורת’ אינה קיימת. לפחות לא בשעת כתיבת שורות אלו.
אך המקרה המזעזע הזה קיים, ולא בחנות אחת וגם לא בשתיים. מאות (!) חנויות תקשורת תמימות המשווקות מכשירים כשרים למהדרין, פועלות בשיטה הזו שעה אחר שעה, יום אחר יום, ועצומים כל הרוגיה.
מאות, ואולי כבר אלפי נערים תמימים עושים את דרכם כעת בעולם, מבולבלים ומטורפים בים הסוער. טובעים עד מעל לראשם בבוץ בטיט ובזוהמה, משוועים להרים טיפה את הראש ולנשום, אך אינם מסוגלים.
השטן מניח יד כבדה על ראשם, טומן את עיניהם עמוק-עמוק בתהום הנשייה ומונע מהם להביט בעולם האמיתי, גם לא לרגע. וכל זאת שלא באשמתם.
חנויות המצבות הפרושות ברחבי ירושלים ובבני ברק, מוציאות מידי יום מאות גופות לרשות הרבים, נטולי נשמה וחיות, הקבורות כדומן אחת על גבי השנייה, בינות למטעני גלאקסי וציפויי זכוכית נגד שריטות.
הורים, מחנכים, נערים, דעו לפני מי אתם עומדים. פקחו עיניים. אל תתפתו לרכוש את הסמסונג עם המדבקה, אותה אפשר להסיר עם מעט רוק, אך את הרשת שנפרשה על נשמתכם שגם עכביש מומחה לא יכול לטוות, קשה עד בלתי אפשרי להסיר.
התרחקו מן הכיעור ומן הדומה לו. ומן הדומה לדומה לו.