המירוץ אחרי הקרדיט: מדוע אריה דרעי יורה לכל הכיוונים • טור מיוחד

1.

מתחילת השבוע זורמות, בכל אמצעי טכנולוגי, הודעות ובהן ניסיון לנכס את הקרדיט על ההצלחה של סבסוד קייטנות הקיץ גם לילדי הציבור החרדי.

ראש עיריית ביתר עילית טען כי הוא זה שפנה ראשונה בנושא, בהיותו יו”ר פורום ראשי הרשויות החרדיות.

סגן שר החינוך, ח”כ  מאיר פרוש, טען שאת המכתב עצמו, הוא זה ששיגר. צעקה על האפליה – היתכן?

יו”ר ועדת החינוך, ח”כ יעקב מרגי, טען ששיגר אף הוא מכתב. אפליית שקופים ואשכנזים – ולו בלבד משום שהם חרדים.

ביהדות התורה היו שהרימו גבה: לא הבינו על מה ולמה מסע השנור של הקרדיט. אחרי הכול “זה אצלנו בילד-אין בהסכם הקואליציוני”.

“הסכם- הסכם, אבל מישהו צריך לשלוח מכתבים ולדאוג שההסכם יכובד”, היו שהשיבו להם.

ביום שני, לגמרי במפתיע, נחת  בפנקס הרשומות עוד נוטל קרדיט. היה זה בישיבת סיעת ש”ס, במהלך חגיגת יום הולדת לח”כ יואב בן צור, כאשר – משום מקום – נישא קולו של יו”ר התנועה, השר אריה דרעי: “אני שמח ששר האוצר נענה לפניות שלנו ושכל הציבור החרדי יקבל קייטנות מסובסדות”.

עוד מישהו?

2.

האם באמת נושא סבסוד הקייטנות סגור או שרק הסתיים טקס הענקת הקרדיט?

מתברר, שזה לא כל-כך פשוט.

ביום שני הסתובב בין הוועדות בכנסת ראש מועצת רכסים, איצ’ה רייך. סיפרתי לו על מצעד הקרדיטים. הוא חייך.

“יש מי שיכול להגיד לי איפה מקבלים את התקציב לקייטנות? אנחנו זמן קצר לפני החופש הגדול, המועצה שלי רוצה להפעיל קייטנות, יש דרישה מצד הציבור, אבל אף אחד לא יודע להגיד לי איפה ואיך מקבלים תקציב”, סיפר.

פניתי ללשכת יו”ר ועדת הכספים, ח”כ משה גפני. גם שם איש לא יכול היה לומר לי בצורה ברורה אם  יש או אין, ואיך מקבלים את התקציב המיוחל.

3.

שני ח”כים לשעבר ממשיכים לאייש את כיסאות מזנון הכנסת בעקביות מרשימה.

האחד – אברהם מיכאלי; השני – יעקב אשר.

מיכאלי אינו עוקב באדיקות אחר התקשורת החרדית, אבל השמועות לפיהן יש מי שמספיד את הסיכוי שלו לשוב אל המשכן כח”כ הצליחו להגיע אל אוזניו.

לא, זה לא מייאש אותו, הוא ממשיך להגיע לישיבות הסיעה של תנועתו ש”ס, ולקוות שלא ידלגו עליו איכשהו, בדרך אל הח”כ העשירי ברשימה – יגאל גואטה.

גואטה, למי שאינו בקי, נחשב ל’איש של’ יו”ר התנועה אריה דרעי, ומי שנותר נאמן לו גם בתקופת היובש, השנים בהן כיהן אלי ישי כיו”ר התנועה להשבת עטרה ליושנה.

מיכאלי, לעומתו, נחשב בעבר לאחד מאנשי אלי ישי המובהקים, כך שיש המטילים ספק בכך ש’חזרתו בתשובה’ במחצית השנה האחרונה, תועיל לו כדי להתקבל מחדש אל חיקה החמים של התנועה.

הוא עצמו אופטימי.

באשר ליעקב אשר – שם העניינים סבוכים הרבה יותר. לו, אין מי שיוותר על המקום. בניגוד לדרעי, שהשהות בכנסת כדי לשמור על ‘קואליציית ה-61’ רק מפריעה לעבודה במשרדי הממשלה הנתונים להשגחתו (שלושה), ביהדות התורה אוחזים שני סגני השרים בקרנות המזבח המקודש של תפקיד הח”כ.

איך הסביר פעיל בכיר באגודת ישראל? “כשתהיה הצבעה בכנסת, למי יציית יעקב אשר – לאדמו”ר מגור או לרב שטיינמן? אז מדוע שליצמן יוותר לו על הכיסא? ולמה שיסכים שפרוש יוותר על כיסא ששייך לפלג החסידי…”

תשמ”ט מתקרבת…

4.

כוונותיו הטובות של שר הכלכלה אריה דרעי, המשתוקק לבצע מהפכות ושינויים בכל הקשור לשכר העובדים החרדים – אשכנזים וספרדים – נוגעות ללב. מאוד אפילו.

אלא שלעומד מן הצד ושומע את רצף הצהרותיו, יש תחושה שהוא קצת נאיבי.

במשך שנים יושבים טובי החוקרים ולומדים את הסוגיה. מיטב הגופים הוקמו בארץ, כדי לטפל בתעסוקת חרדים. כולם חקרו, נברו, בדקו, והגיעו למסקנות. אפשר לומר הרבה דברים רעים על נפתלי בנט, שר הכלכלה הקודם, אבל אי-אפשר לומר עליו שהוא לא רצה לסייע ולקדם תעסוקת חרדים.

אפשר גם לומר, בוודאות וממידע, שהוא פעל רבות. אם הוא לא נגע בתפוח האדמה הלוהט הזה, מן הסתם, מדובר בנושא סבוך.

קחו, למשל, את אפליית השכר של הנשים החרדיות.

נכון שמקומות כמו מודיעין עילית הפכו ברבות השנים למה שמכונה ‘שוק עבדים’. הנשים החרדיות מקבלות במקום שכר נמוך מהרבה ממקבילותיהן העובדות, לדוגמא, בתל-אביב.

מצד שני, על בסיס זה בדיוק הוקמו מרכזי התעסוקה בעיר החרדית. הכדאיות להקמתם הייתה השכר הנמוך המשולם לכל עובדת, מה שהופך את העסק לכלכלי. במקום להעסיק עובדות מהודו, בשלט רחוק, מעסיקים בעיר חרדית ובשכר נמוך.

מצד שני, ניסיון להילחם בכך ולהעלות את שכרן, עלול לגרור את סגירת המרכזים.

הנשים, רק נדגיש, נמצאות שם מבחירה חופשית: קל להן לעבוד ‘ליד הבית’, לקבל פחות שעות עבודה, מה שמאפשר להן לטפל בילדים, להוציא מהמעון, וכך הלאה. הן גם לא מחויבות בנסיעות לחו”ל, מה שנילווה בדרך כלל לעבודה בהיי-טק של חילונית ממוצעת. גם לא בהוצאת רישיון לרכב.

או, למשל, את נושא אפליית חרדים בקבלה לעבודה. מה תעשה למעסיק, שזקנו של החרדי היושב מולו בראיון עבודה, מרתיע אותו? תחייב אותו כעסק פרטי להעסיק חרדי, בחוק? תעניק לו מענק מיוחד באם יעסיק חרדי?

אם הוא נרתע מחרדי, הרי זה בשל ההסברה החרדית הלקויה בכלי התקשורת (גם באשמת כלי התקשורת, אבל לא רק), ומפני העובדה שהחרדי הממוצע מצטייר אצלו כמי שיערים קשיים, ידרוש דרישות, ובקיצור – יצור בלגאן.

טיפול בנושא הוא מורכב, דורש פעולות עומק ארוכות-טווח. אין כאן פתרון של זבנג וגמרנו.

5.

ואם כבר דואג אריה דרעי לאפליה, גם של אשכנזיות, הנה סיפור מעניין, לתשומת ליבו:

הסיפור התרחש לפני למעלה מעשרים שנה. יעל קליגר, היום פעילה מאוד בתחומים רבים, חיפשה עבודה. היא הייתה אז צעירה בתחילת דרכה. חברה טובה גילתה שעיתון ‘יום ליום’ מחפש מזכירה, דוברת אנגלית, וחשבה, שיעל, אז קנפלר, תתאים.

יעל התקשרה, השאירה פרטים להתקשרות (ללא שם), חזרו אליה, שאלו שאלות, התלהבו מהעובדה שהיא שולטת באנגלית, וסיכמו על ראיון עם המנהל.

רק שדקה לפני סיום השיחה ביקשה השואלת את שמה המלא.

יעל, היא השיבה, יעל קנפלר.

תמתיני בבקשה על הקו, אמרה הטלפנית.

עוד דקה של המתנה וזו חוזרת, ומגמגמת.”סליחה, אבל אנחנו מחפשים פה רק ספרדיה…”

סיפור ישן, אבל נסו גם היום להתקבל למשרת אמון בכירה אצל אחד מנציגי ש”ס – או בעיתון. ש”ס הוקמה כדי למנוע אפליה, והיא עושה זאת בכל דרך – גם באמצעות אפליה…

מתקנת, כמובן.

6.

נוהגים לומר שבערב הבחירות הקירות מדברים אל הבוחר ולאחריהן – הבוחרים מדברים…אל הקירות.

כך, בעצם, מתחיל סיפורו של אלכסנדר חייט, חרדי שהגיע ארצה מרוסיה לפני הרבה מאוד שנים. בחודשים האחרונים הוא עסוק בכל שעות היממה בניסיון לטפל במצבם של העולים מרוסיה, מה שאילץ אותו לעזוב את הכולל בו למד.

מתברר שרבים מבין אלו שהגיעו ארצה לפני עשרים-שלושים שנה הפכו לאברכי כולל, תוך שהם מגדלים משפחות ברוכות ילדים ומתגוררים בריכוזי האוכלוסיה החרדית.

עם השנים החלו הבעיות הכלכליות להעיק, והם גילו כי בעצם אין מי שמטפל בהם. לעדות המזרח יש את ש”ס, לאשכנזים יש את יהדות התורה – ומי יסייע לעולים מרוסיה?

בסמינרים, כך מספר לי חייט, לא ממש מקבלים את הבנות הרוסיות בזרועות פתוחות. “זה שההורים שלך מדברים במבטא רוסי, זה חסרון”, הוא מסביר.

ערב הבחירות, בתקופה בה אפשר לפעול ולעשות, והמפלגות זקוקות לכל קול, הוא הגיע אל משרדי דגל התורה, ודפק על הדלתות.

תעזרו, ביקש.

מטה מיוחד הוקם, חייט עמד בראשו, הבוחרים (“גם ככה הם מצביעים ליהדות התורה בלי כל היסוס”, אומר חייט) הגיעו אל הקלפיות. הכול, לכאורה, טוב ויפה.

אלכסנדר חייט, מימין, בכנסת

ומה הלאה?

בשבועות האחרונים הוא החל לכתת את רגליו בימי שני אל הכנסת, בניסיון לעשות משהו למען. הוא נפגש עם כל מי שיכול היה להיפגש. “עם גפני, עם אייכלר, עם מי לא”.

אז לא. הוא לא איים שהאנשים שלו יצביעו בפעם הבאה לש”ס. הוא דיבר יפה, הסביר את המצוקות, אבל מרגיש שנתקל בקירות.

צריך לומר את האמת: מצבה הכלכלי של דגל ‘לא משהו’, בלשון המעטה. יש חובות, לא פשוט להקים גוף ולהזרים אליו כספים. אז סידרו לו פינה לפניות הציבור הרוסי. אבל חייט מרגיש שזה לא מספיק.

התוכנית הגדולה שלו היא למצוא נדיב, תורם עשיר, אוליגרך אולי, מישהו שמבין את צרכי העולים – ושיהיה מוכן גם להזרים כספים.

בינתיים, עד שזה יקרה (התורמים מעדיפים, כך נראה, לתרום ספרי תורה), הפניתי אותו אל ארגונים הפועלים למען תעסוקת חרדים, אולי יתמקדו בסיוע ספציפי לאוכלוסיה הרוסית.

ניחוש שלי: בערב הבחירות הבאות, יהיו לו לחייט הרבה מחזרים.