“אבל אני לא אבא שלי…” • שרי רוט בטור פרידה מדודו רותם ז”ל

1.

למעלה מיממה חלפה מאז השיב דוד רותם ז”ל, ח”כ לשעבר, את נשמתו ליוצרה.

מאז שמעתי את הבשורה המרה, באחד ממסדרונות הכנסת העמוסה בימי שני, אני מנסה להפוך בדעתי כיצד להגדיר את האיש. בהתלבטות הזו, אגב, התחבטתי רבות גם כאשר סיקרתי את פעולותיו בכנסת ובוועדת החוקה בראשה עמד כשש שנים, כמו גם את יחסיו עם הציבור החרדי.

יצא לי לשוחח איתו רבות על אביו, רבי שלום שכנא רותם-רוטנברג ז”ל. בבית סבי, הגאון רבי שלום גלאי, שהתגורר בשכונת חליסה בחיפה, תמיד נהגו לשבח את האיש, שעשה גדולות ונצורות למען לומדי התורה ועולם הישיבות, בעת שכיהן במשרד הפנים.

דודו, תמיד היה אומר לי: “אני לא אבא שלי”. למרות זאת, קשה היה לי להשתחרר מהתחושה שהוא שמח לשמוע את השבחים על אביו.

בתחילת דרכו ב’ישראל ביתנו’, כשהעיתונות החרדית החלה לתקוף אותו, יצאתי לעשות שיעורי בית. ביררתי על האיש. תושבי ביתר סיפרו לי כי בשנים הראשונות של העיר הוא כיהן  כיועץ המשפטי של העירייה.

“היו מגיעים אליו אנשים הרוסים, עניים, נשים חד הוריות שהתקשו לשלם לעירייה”, סיפרו. “והוא, לא פעם, בלי להגיד מילה, פשוט הוציא מכיסו את כרטיס האשראי ושילם עבורם”.

כשהסיפורים חזרו על עצמם, סיפרתי לו מה ששמעתי. עשי טובה, התחנן, אף מילה אל תכתבי.

עשיתי כבקשתו.

בחודשים האחרונים לממשלת נתניהו ‘הרעה’ – ואני לא ממש זוכרת להניח את האצבע על היום המדויק שבו זה התחיל להרגיש לי רע: שמתי לב שהאיש אינו כשורה. משהו עבר עליו, פניו לא היו כתמול-שלשום.

פעם שאלתי אותו דוגרי: משהו מציק לך? ליברמן? הדחה צפויה? לא חש בטוב?

הוא תמיד ביטל במחי יד כל אפשרות שכזו. “הכול בסדר”, שב והבטיח.

אבל אני הרגשתי שהכול לא בסדר.

זה כבר לא היה ‘אותו דודו’. החיוך הציני כבר לא היה שם, ההליכה הפכה לאיטית יותר. מול עיני ראיתי איך האיש הולך ונעלם לכנסת ‘מול העיניים’.

הוא עישן, סבל מסכרת, כל אלו הלכו והחריפו בחודשים האחרונים. אבל בסוף, המוות פגש אותו עם דום לב.

ב’ישראל ביתנו’ אתה אף פעם לא יודע איך אנשים מסיימים את דרכם. במקרה הזה, אני מנחשת, שהוא פשוט ביקש ללכת לעשות לביתו.

איני יכול עוד, מן הסתם אמר לאביגדור ליברמן.

2.

כואב לי עליו. מאוד.

תמיד חשתי איך האיש חצוי. חצוי בין מה שספג בבית, אצל אביו, לבין מה שמפלגתו הורתה לו לעשות והפכה לבילד-אין בנשמתו.

אני זוכרת איך פעם כתבתי טור אישי לציפי לבני, אז יו”ר קדימה ז”ל. תיארתי שם מהו תלמיד חכם אמיתי ומדוע הדרישה לגייס אמורה להיות מופנית כלפי מי שאינו כזה. כמו תמיד, הבאתי גם את תחושתי האישית, כאם לילדים.

כשפגשתי את דודו באחד מהמסדרונות של הכנסת באתו שבוע, הוא החמיא לי על הדברים. “מי שרציני, שימשיך ללמוד”, אמר.

אבל חלפו עוד מספר שבועות, ושוב פגשתי אותו.

אני ‘בונה’ עליך, דודו, שתדאג לילד שלי שיוכל להמשיך ללמוד בשקט בישיבה, אמרתי לו. הימים ימי ועדת פלסנר, המתח בכנסת הגיע לשיאו והחשש מפני חוק טל גרוע הלך וגבר.

“אל תבני עלי”, השיב. “מבחינתי, כולם צריכים לשרת”. התחושה שלי הייתה ששוב נעלם ה’דודו’ האמיתי, והוא מדבר מגרונו של פטרונו.

באותו יום שני, ביציאה מירושלים, לפני אחד הרמזורים, פגשתי בו שוב. המתנו ברכבים בסבלנות לרמזור האדום, פתחנו חלונות והשיחה המשיכה.

“הייתי רציני לגמרי”, הבהיר לי.

הילד שלי, אמרתי לו – אז הוא היה בן 15 – הולך לישיבה ב-7 בבוקר, וחוזר ב-22:00 בלילה. הוא רציני, אתה לא מתכוון שהוא ישלב בסדר היום הצפוף גם את הצבא.

“אז זהו שכן”, השיב. “מצידי, ב-10 בלילה שילך לשרת”.

גם אבא שלך היה אומר כך? שאלתי, מקווה שאולי יזכרונו הברוך של אביו יעמוד לי בטיעוני.

“אני כבר מזמן לא עורך שיחות עם אבי” – אמר וצחק, סגר את החלון ונסע…

3.

 קצת אחרי ששאול מופז גבר על ציפי לבני ונבחר לעמוד בראש ‘קדימה’ (ואמר שלא יצטרף לממשלת נתניהו, אך הצטרף זמן קצר לאחר מכן) – הוא העביר הילוך ונסחף עם האווירה.

“תראי שעוד יגייסו את הבן שלך”, צעק לעברי באחד הימים, כשיצא מהמליאה, נשען על מקלו. הוא צדק – ולא צדק.

צדק – כי שנתיים חלפו עד שבחסות ישראל ביתנו ודודו רותם עבר חוק הגיוס הזכור לשמצה. הוא לא צדק – כי בני וכמוהו עוד אלפי בחורי ישיבה ממשיכים לשקוד על תלמודם.

הממשלה התפזרה. הם והגמרא – לא.

4.

היה זה בתקופה בה נערכו באינטנסיביות דיוני וועדת קש”ב – הוועדה לקידום השויון בנטל, או בשמה המפורסם יותר’ ועדת פלסנר’. נכנסתי לחדרו וערכתי איתו ראיון.

“בפועל, כשחבר הכנסת גפני רוצה להשפיע על הוועדה הוא קורא לך”, אמרתי לו, כשאני מתייחסת למידע שהגיע אלי לפיו ישב איתו ח”כ משה גפני לשיחה ארוכה, מיד לאחר סיום עוד אחד מדיוני הוועדה.

“זה תשאלי את גפני, אני לא אספר לך על שום פגישה שאני מקיים בדלת סגורה… אני לא מוציא אותה החוצה…” – אמר. תמיד היה כזה. דיסקרטי.

כשלחצתי עוד קצת, שחרר עוד משפט. “בואי נאמר ככה: גפני הוא אדם חכם, ולכן הוא יודע למי לפנות כשהוא צריך עזרה…”

תראה, אני תמיד נוהגת להזכיר לך את האבא שלך, אני לא יודעת אם אתה אוהב שמזכירים לך, ח”כ גדול ודגול, את אבא – שבתי ודיברתי איתו על האבא.

“נו, בסדר גמור, אבל אני לא האבא שלי…” – אמר בפעם המיליון.

זה מחייב אותך, זה מורשת… – המשכתי.

“זה מחייב אותי, אבל אני לא אבא שלי…”

אני: אולי אתה כן אבא שלך… אולי אם אתה יושב בוועדה ובזכותך ישמרו על האינטרסים של בחורי הישיבות… בעצם, אולי לא טוב שאני אומרת את זה כי תחטוף על הראש מיו”ר המפלגה שלך…

דודו: “לא, אני לא אחטוף על הראש מיו”ר המפלגה שלי. הוא לא ייתן לי על הראש בשום דבר מהדברים הללו… אבל אני לא אבא שלי! ואת זה צריך לזכור היטב”.

אני: זו גאווה להגיד שאתה כמו אבא שלך… כשאני רוצה לשבח אותך אני אומרת שאתה כמו אבא שלך.

דודו: “את רוצה לשבח אותי זה בסדר, אבל אני לא אבא שלי…”

אז שתזכה להיות כמו אבא שלך, איחלתי לו…

5.

כשתפתח את העיתונות החרדית תקרא שאתה אנטיוכוס, סיפרתי לו פעם.

“כן, אני יודע שאני אנטיוכוס והמן הרשע…” השיב  בלי להניד עפעף. זה לא ממש הזיז לו.

תעמוד בזה? שאלתי.

“כן, בכיף, רק שיעשו לי טובה ובכל פעם כשכותבים את זה שישלחו לי את העיתון…”

זה היה דודו רותם. אמיץ, חזק, ‘לא שם’ על איש.

לצערי, את הסוד הגדול הוא לקח איתו אל קברו, ועד עצם היום הזה לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה :

מי אתה דודו רותם – האם אהבת את לימוד התורה של תלמידי הישיבות? האם עשית למענם בסתר, מבלי שיו”ר מפלגתך יידע? או שמא רצית כמו האחרים לגייסם?

יהי זכרו ברוך.