הסוציולוג, פרופסור ע.א. מכובדי, רוב שלומות.
לנער החרדי, כך טענתי בפניך, יש פריווילגיה לה לעולם לא יזכה הנער החילוני בכל מה שנוגע לתופעת הגרופיות, כלומר להערצה נלהבת של אישיות מפורסמת. פריוויליגה שאולי לא קיימת בכל היקום.
אתה תמהת: מדוע, והלא תופעת ההערצה חוצה דתות, עמים, ומינים?
והתשובה המרתקת, בטח ברמה הסוציולוגית, אך גם הדתית היא, שלנער החרדי יש גישה בלתי אמצעית למושאי הערצתו.
כך ראש ישיבת פוניבז’ הרב ברוך דב פוברסקי, כמו ראש ישיבת עטרת ישראל הרב ברוך מרדכי אזרחי, הנחשבים לדמויות היותר מוערצות בעולמם של צעירי החרדים, נגישים כמעט לכל מי שמעוניין.
דלתם פתוחה כמעט בכל שעה, וסטוקר שירצה לפגוש את הרב אזרחי (רבי ברוך מרדכי בפי ההמון) למשל, ולהעלות תמיהה על סוגיא במסכת זבחים יכנס ללא עיכוב לחדרון הקטן שלו הנפתח מהסלון.
כך גם מי שיתדפק על דלתו של הרב פוברסקי (רבי ברל, בפי ההמון) וידרוש לשוחח על ‘סימן מבד קודש’ יגרום ליותר מאושר לגאון הישיש.
ומה מתרחש בעולם המקביל?
אלילי זמר ותרבות, שחקני כדורגל, בדרני הרדיו ושחקניות הטלוויזיה, לגמרי לא נגישים לצעיר החילוני, שרואה בהם את מושא הערצתו. חלק ניכר מהם, יגיב בגסות רוח, או באדישות במקרה הטוב, ולגרופי שיתקשר אליהם יותר מפעם אחת הם עשויים לאיים בתלונה למשטרה.
האם צעיר חילוני רשאי לדפוק בביתו של אביב גפן בשעת ערב ולספר לו על התרשמותו האישית משירו האחרון? כיצד יגיב הצעיר הנערץ שנוהג לנבל את פיו מעת לעת? ומה באשר לאנשי הרוח? הם מן הסתם לא ינבלו את פיהם, אך תגובתם, יש להניח לא תהיה בהכרח חמימה במיוחד.
גם בעולם האקדמיה הפער עדיין קיים. בתחומי הדעת אמנם קיימת נגישות רבה יותר, אך גם שם צעיר שנה א’ בפיזיקה, מבין כי אל לו לצפות לשיח פורה עם סטיבן הוקינג על בסיס שבועי.
אין גם באמת סטודנט בשנה ב’ לפסיכולוגיה שסבור כי אין טבעי מכך שהוא יחייג לפרופסור דניאל כהנמן, וישוחח אתו על מונחים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית אותם למד בסמסטר האחרון.
תלמיד בן 17 בישיבה גדולה, ספרדית, אשכנזית, וגם דתית לאומית לעומת זאת, ירגיש לגמרי בנח להתעמת בסוגיות הגמרא עם המטאורים התלמודיים של העולם החרדי – ראש ישיבת חברון הרב דוד כהן, ראש ישיבת ארחות תורה – הרב גרבוז, וראש ישיבת מיר – הרב אריאלי.
מהיכן צמח הפער הזה? איך הפרסונות המובילות בעולם בדיסציפלינת לימוד התורה מוכנים לשוחח עם כל צוער יונק חלב תורני בן 16? והאם התשובה לשאלה הזו סוציולוגית, ואולי היא שייכת לערוצי הדת והתיאולוגיה? ומה מתרחש בדתות אחרות?
את התהיות הללו אני מותיר בינתיים פתוחות.
בין צום לאכילה. פלוני, חולה במחלת עיניים חריפה, התבשר מרופא העיניים כי אם יצום בכיפור – יתעוור, וכשבא במצוקתו לפני הרב אלישיב, ביקש הרב לברר, אם לפי הרופא אכילת תפוח אדמה חי, תציל אותו מהעיוורון. הרופא השיב בחיוב, והרב הורה לו לסעוד את לבו במזון זה.
מה מיוחד בתפודים חיים? בפני הרב אלישיב עמד עקרון ‘אכילה שלא כדרכה’ הכוללת מן הסתם, תפוחי אדמה חיים, ועל ‘אכילה‘ לא קונוונציונלית מן הסוג הזה אין איסור תורה.
אלא שהרב זילברשטיין, חתנו של הרב, פגש באדמו”ר מקלויזנבורג זצ”ל, ניצול שואה שצלח את התופת, וזה התפלא: ‘תפוח אדמה חי, נחשב קטגורית ל’אכילה שלא כדרכה’? כמה היינו מוכנים לשלם עבור פיסת תפוח אדמה חיה כזו במחנה פרוינבאך הנאצי ב-1944?
ומה השיב הרב אלישיב? אכילה בשעת מלחמה מוחרגת מכללי האכילה הקונוונציונאלים. ‘אכילה’ מוגדרת על פי הסוציאליזציה של אכילה בזמנים כתיקונם.
בשנות שלטון הרייך השלישי, הסוציאליזציה של ‘אכילת בני אדם’ קרסה, והשלדים העלובים שהסתובבו במחנות נענו בחיוב גם למזון של בהמות.
לעיסת קליפות תפוחי האדמה תחת עיניהם הרצחניות של שוטרי האס אס, אינה, איפוא,’אכילה’ אנושית, היא פעולה הישרדותית המשותפת לכל האורגניזמים שניסו לשמור על שפיות פיסית ומנטלית בימים ההזויים הללו.