פיתחנו את שיטת ה’סמוך’

השבוע הזדעזענו כששמענו על הטרגדיה הנוראה בבית זית.

בחור ישיבה, עלם רך וצעיר לימים, טבע בביצת המים לעיני חבריו האומללים והמשוועים לעזרה. הטרגדיה כפולה ומכופלת, שכן גם כאשר הגיעו אנשי ההצלה למקום, לא התאפשרה כניסתם לתוך מי המאגר מסיבות סכנה ובריאות.

המעמד המפחיד הזה של המתנה ליחידת הצוללנים של זק”א שתמשה מהמים את גופתו המתה של הנער, בידיעה שבדקות אלו מפרפר הבחור למוות ונחנק מהמים המזוהמים, כוחו להותיר חותם של מוות ופחד לא רק בליבותיהם של בני משפחת הנפטר ז”ל, אלא אף בנפשם ובנשמתם של בחורי החמד הרכים שעמדו על שפת המים.

דמו של הבחור הנערץ, בנם של קדושים, תלמיד ישיבה מכובדת בירושלים, עדיין רותח ומבעבע – והשכול עודנו בליבנו. אין זה המקום לבדוק, לחקור ולהבין מדוע נגרמה הטרגדיה ובאלו נסיבות.

אך בהחלט זה הזמן וזו העת לעורר בכמה מילים על שיטת ‘הסמוך’.

לא זו הישראלית, אלא ‘החרדית’.

בחורי הישיבות הינם נזר הבריאה. על כך אין חולק. ביטול הרצונות העצמיים ושיעבוד הנקודה הפנימית האישית לדברי תורה וקדושה גרידא, לא נמצאים בשום מקום בעולם – ובטח שלא בגילאים הקשים ביותר של גיל ההתבגרות.

הגיל, שבכל העולם מוגדר כגיל המרד והמרי שבו אין שליטה לחלוטין על הנער המתבגר, מוגדר דווקא בעולם הישיבות כזמן המוצלח ביותר והחשוב ביותר של בניית האישיות התורנית והרחימאית של בן הישיבה. אשריכם תלמידי חכמים.

כחלק מבניית האישיות התורנית, מגביה עולם הישיבות את ה”אני” הפנימי של בן הישיבה.

הנער המתבגר לומד בגילאי ארבע עשרה פלוס כי הוא הוא נזר הבריאה, בשבילו נברא העולם, וכי משפחת לומדי התורה היא המחזיקה את העולם בכח אורייתא. 

כך מתפתחת לה תהילת עולם של מאות אלפי בני תשחורת המכירים בערכם והיודעים את מקומם הפנימי והחיצוני, דבר הגורם להם להתעלות קודם כל כבני אדם ורק אחר כך כאישיות תורנית.

מסובך? לא אם נגעה ידכם בידית הדלת של עולם הישיבות.  ידי נגעה, ועודנה.

ההרגשה האדירה הזאת, היא זו שיכולה להביא את האדם לגבהים עצומים במקרה הטוב, ולפיתוח אישיות עצמאית מדי, במקרה הפחות טוב.

ועל המקרה הפחות טוב כדאי לתת את הדעת.

•

היהדות החרדית, ויסלחו לי עתה המצקצקים בלשונם – נפגעי הביקורת הפנימית, פיתחה את שיטת הסמוך שכוחה להרוג, להשחית ולאבד.

האמונה הזכה והתמימה הזאת של “יהיה בסדר” נכונה אמנם בכל רבדי החיים, אך מחייבת תנאי פתיחה עצמוניים.

לא יתכן כי לטיול בנחל דרגות – כמשל – תידרש התראה של שלוש וחצי  דקות, וציוד שאינו עולה על ‘נגן אם פי שלוש’ ונעלי ‘פאקו רבאן’ אלגנטיות.

לא יתכן כי ליציאה ל’שבת צפת’ יידרש שכן נחמד שיסכים להשאיל במתנה שלא על מנת להחזיר את רכב השרד מדגם ‘טויטה קורולה’ שנת 92′ שברשותו ועוד כמה כלים חד-פעמים ממטבח הישיבה, בלי מניין ובלי מספר, כל זאת כשהרעיון הגאוני לצאת לצפת הובזק במוחו של הישיבשע’ר התורן בשעות הצהריים של יום שישי חורפי.

אין ספק, השיטות האלו הוכיחו את עצמם ולא במעט.

נער הייתי וגם זקנתי והספקתי לחוות על בשרי את הריגוש האגדי הזה של ‘אמור מעט ועשה הרבה’.

סוליות נעלי ה’אלדו’ שלי (סוג של ‘פאקו רבאן’ אקטואלי) החתימו דרכונים בעשרות מסלולי הליכה ל’מיטבי לכת’ ול’אמיצי רוח’ שספק אם כיום מונגשים בכלל לכל מה שאינו עגול וצמיגי.

כמו כולם סמכנו על הנהג הבכיר שהוציא רישיון נהיגה רק לפני חודשיים, ועושה עתה את הדרך לראשונה בקו ירושלים-טבריה. וכמו רובם, הגענו לשלב האיום והנורא של התפכחות הדעת וחשבון הנפש הנוקב על זילות חיי האדם, שהגיעה דווקא מהמקום הגבוה ביותר של ‘גדלות האדם’.

המקרים הטראגיים האחרונים כוחם גדול להציב תמרור אזהרה אדום ובולט, ואם לא לנערים המתבגרים – אז להורים.

הכאב והרחמים נהפכים לכעס ולזעם כששומעים על כך ששלטים גדולים ובולטים קיבלו את פניהם של הנערים בבואם למאגר בית זית, כשהם מכריזים על סכנה ברורה ומוחשית מהמים והאוסרים רחצה במקום.

חלילה לנו מלדון כל אדם לגופו. אך הטביעה אינה אלא סימפטום למצב ידוע וכואב של ‘יהיה בסדר’ הפושה יותר מדי בציבור החרדי.

חכמים היזהרו בחופשתכם.

[email protected]