1.
“אם היו אומרים להם יש מניין – הם היו באים בזמן”, סינן צלם תקשורת חילוני, שעמד בחדר ישיבות הסיעה של ש”ס והמתין זמן ממושך, כמו יתר הצלמים והעיתונאים, לכניסת חברי הכנסת ויו”ר התנועה, השר אריה דרעי.
האמת, הסאגה הזו בימי שני לא ממש מקלה על חיי אנשי התקשורת המבקשים לסקר את הישיבות של הסיעות השונות. בעבר התכנסה סיעת ש”ס בדיוק בשעה 15:00 לתפילת מנחה ודברי פתיחה, כך שעד 15:30, שעת התכנסות סיעת הליכוד, הם היו משתחררים.
לאחרונה החליטו בליכוד להקדים ל-15:00, ופתחו בכך מירוץ התלבטות: את מי להעדיף? העיתונאים, ברובם, בחרו בראש הממשלה ובסיעה הגדולה. בש”ס נאלצו להתגמש ולאחר את שעת התכנסות הסיעה.
השבוע הסתבך העסק עוד יותר: שלא כהרגלו, בחר בנימין נתניהו, מאחר כרוני, להגיע כמעט בזמן. ש”ס ש’בנתה’ על זה וקודקודיה אפשרו לעצמם לאחר, גרמו לאנשי התקשורת לעמוד מובטלים. גם ברק סרי, יועץ התקשורת של דרעי, מצא עצמו פוסע מקיר לקיר, שוב ושוב, בהמתנה.
והכול – רק כדי לשמוע מה יש לשר הכלכלה לומר על הגז, שכר הנשים ו”ביומו תתן שכרו” (בתקווה שבש”ס סיימו לשלם בזמן עד לאחרון הפעילים).
כאן חזרנו למשפט הפותח, שרק תבינו מאיפה הוא צץ.
2.
מאז נבחר דוד אזולאי לתפקיד שר הדתות, התקשורת לא מפסיקה לרחם עליו. גם אני, אגב. לא פשוט לכהן כשר בממשלה,בעוד אתה יודע שהמפתחות לא באמת בידיים שלך. הן בידי יו”ר התנועה.
אלא שרחרוח קל על המתרחש בתוך לשכתו מעלה כי התמונה אינה כה כואבת, לפחות לא כפי שנראה מבחוץ.
אזולאי, ‘איש הצפון’ בכל נשמתו, שמח בחלקו. מבחינתו, עצם המינוי המכובד שהוענק לו מספק אותו. בעיני רוחו הוא חולם לבנות הרבה בתי כנסת, מקוואות – כל מה שתמיד חלם עליו הגר”ע יוסף זצ”ל, כל מה שרצה לראות את ש”ס מבצעת.
כל השאר – קרי: חגיגת הג’ובים, משרות הדיינים, המועצות הדתיות – ממש לא מדבר אליו. גם אם יגיש לו דרעי רשימה של ‘כזה ראה וקדש’, הוא ישמח בכל ליבו.
הבעיה האמיתית היא בתוככי הלשכה פנימה, בין בכירי הלשכה. יקח, כך נראה, זמן עד שימצאו כל העיגולים את מקומם בים הכדורים המקפץ שם.
תיעוד חזותי למצב השורר שם ניתן היה לראות בטקס קביעת המזוזה. בתמונה נראו אנשי הלשכה קובעים את המזוזה, ורק מאחור, ובמרחק, השר אזולאי. במרחק, אבל מחייך. זה אזולאי, למזלו של אריה דרעי, למזלה של ש”ס.
הוא ימשיך לחייך, גם אם ירקו בפרצופו. מה גם שאיש לא עשה זאת – אלא להיפך. אפילו לבנו (ינון, בחור מוכשר בפני עצמו) מצאו תפקיד מכובד בלשכת יו”ר התנועה.
3.
השבוע פורסם על החלוקה הפנימית של התפקידים במשרד. לא הייתה זו ידיעה מסודרת מטעם הדוברות במשרד (המנוהלת בידיו של מאיר פנחס, נאמנו של נשיא ‘המועצת’ חכם שלום כהן) כי אם הנפצה שמקורה בגורם עלום (מתוך המשרד, ניתן לנחש).
על פי החלוקה הזו יהיה אבי אמסלם, ראש הלשכה, הממונה על המועצות הדתיות; דודו עמאר, יועצו ומקורבו של הגר”י יוסף – על מינוי רבני ערים, מושבים ודיינים; מיכאל מלכיאלי על בניית בתי כנסת, בתי עלמין, מקוואות וכו’.
ניחוש שלי: הדברים עדיין לא סגורים. למישהו היה עניין לשחרר את הידיעה עוד בטרם הוסר התבשיל מהאש. מתברר כי בעוד השר עצמו שמח בחלקו, בכירי הלשכה עדיין עמלים על חלוקת העוגה.
איך בדיוק היא תתחלק בסופו של דבר? ימים יגידו.
4.
מעולם לא היה הקשר בין המתרחש בכנסת לבין הבחירות המקומיות הדוק כל-כך.
מתברר כי מעגל הדמים שנפתח בבחירות האחרונות לראשות עיריית ירושלים, ממשיך להתרחב, עד לסגירתו – אם יצליחו לסגור – בבחירות הבאות לראשות בירת ישראל.
השבוע, בישיבת סיעת ישראל ביתנו (הייתה ישיבה חשובה. עובדה – אפילו לוי אדרעי, החרדי של המפלגה נכח), אחרי שתקף מימין את ראש הממשלה, עבר היו”ר אביגדור ליברמן לדבר על… ירושלים.
“נתמוך במינוי השר אלקין לממונה על ירושלים”, הבטיח. “ניר ברקת לא מפתח את ירושלים, אלא עוסק ביחסי ציבור”, הטיח בראש העיר.
לא קשה להיזכר בקרב האחרון שלו עם ניר ברקת, ערב הבחירות המוניציפליות האחרונות, כאשר הציב מולו את המועמד משה ליאון. נתניהו לא תמך במועמד, שהיה נציג הליכוד ביתנו. חברותו האישית של ראש הממשלה עם ניר ברקת עמדה לליאון לרועץ.
יש אומרים, ובהיגיון, שנקמתו האחרונה של ליברמן, עת הודיע יומיים לפני הדד-ליין להרכבת הממשלה כי הוא נשאר בחוץ – הייתה נקמה על ההתנהלות באותן בחירות.
השבוע המשיך ליברמן לשרטט את המעגל, אותו הוא מבקש, כך נראה, לסגור בבחירות הבאות. האם יהיה אז זאב אלקין מועמדו או שמא יחזור משה ליאון על הניסוי שכשל? מוקדם לדעת. כך או כך, ליברמן לא הולך לעשות לברקת חיים קלים.
אלקין, מצידו, יעשה כל מאמץ כדי להצליח בתיק הירושלמי.
ניחוש שלי: הוא יתרכז בו הרבה יותר מאשר בתיק הקליטה. רכש חדש ומוצלח (השם עדיין שמור במערכת), אותו הוא עומד להכניס למשרדיו בימים הקרובים יסייע לו להתקדם בכיוון. אולי אפילו בכיוון אליו חותר ליברמן.
ירושלים, כמו תמיד, על ראש שמחתנו.
5.
מי אמר שבוז’י הרצוג אינו עשוי מחומרים של מנהיג?
לא רבים היו מסוגלים, ימים אחדים לאחר פרסום הסרט ‘הרצוג’ של העיתונאית ענת גורן בערוץ 10, להישיר מבט אל עיתונאים, ולפתוח את ישיבת סיעת המחנה הציוני כאילו העסקים כרגיל.
מימינו ישבה ציפי לבני, משמאלו איתן כבל ולאחריה שלי יחימוביץ’ – הרכב לא פשוט, לכל הדעות.
בוז’י, כאילו לא נפלה עליו פצצה, דיבר על “החטופים” ועל “הרטוריקה של נתניהו”.
ואולי באמת הסרט לא משקף את כל האמת? אולי יש באיש הזה משהו שלא בא לידי ביטוי במה שהוצג על המסכים?
בסוף היום, כשנודעו תוצאות ניצחונו של איתן כבל (איש מחנה הרצוג) על פני המתחרה שלי יחימוביץ’, בקרב על ראשות ועדת הכללה, חשבתי לעצמי שאולי צריך לחשב מסלול מחדש באשר ליו”ר המחנה הציוני.
6.
הרבה טקסים היו בכנסת ביום שני האחרון: מינוי ראשי ועדות הכנסת.
אבל אין ספק שה-טקס התקיים אצל יו”ר ועדת הכספים, ח”כ משה גפני. אולי כי מדובר בוועדה הנחשקת ביותר, אולי כי לאיש יש הרבה מקורבים. כך או כך, הנהירה אל חדר ועדת הכספים שבכנסת לא התרחשה באותו יום בשום ועדה אחרת.
מרכסים הרחוקה הגיע במיוחד ראש המועצה איצ’ה רייך, הגיע גם מספר 7 הפוטנציאלי, ראש עירית בני ברק לשעבר יעקב אשר (“יעקב, מה?”, כפי ששאל ירון לונדון), לצד מנכ”ל יתד נאמן, זליג אורלנסקי. והיו גם: סגן ראש עיריית בני ברק מנחם שפירא, משה מונטג יו”ר ועדת התכנון והבניה בבית שמש, צביקי לוי – מנהל מחלקה ועסקן בכיר ב’דגל’ ממודיעין עילית (כאשר בלט בהיעדרו ראש העיר יעקב גוטרמן), ובעיקר: כל ח”כי יהדות התורה, כולל הפלג של אגודת ישראל.
רק להזכיר: כמה שעות קודם לכן החרימה סיעת דגל התורה (גפני, מקלב, אשר) את ישיבת הסיעה השבועית, בשל המחלוקת על שיבוץ בוועדות הכנסת.
לראות את סגן השר יעקב ליצמן מברך את גפני – ולא להאמין. האם ינקום גפני בחברים החסידיים לסיעה כשיועברו לפתחו בקשות תקציביות? האם יאשר, למשל, רק 40% מרפורמת השיניים של ליצמן? – את השאלה שאלתי בחיוך את אחד המקורבים. הוא השיב בחיוך…
הגיע גם האיש והחיוך, שר האוצר משה כחלון. כהרגלו, נטול עניבה או חליפה מחויטת, נטול גינונים, מחייך לכל עבר, מדבר בגובה העיניים עם כל מי שפוגש בו.
הוא התיישב לצידו של אריה דרעי (גם ח”כי ש”ס הגיעו, כמובן, לברך), כשהשניים מתלחשים ביניהם בחביבות. בהמשך, כשהגיע גם ראש הממשלה, תועדו טפיחות על כתפי כחלון. בסקר שימדוד מיהו השר האהוב בממשלה, אין ספק שכחלון יזכה במקום הראשון.
לא תאמינו, אבל גפני היה נרגש. האיש שנראה תמיד כנטול רגשות, התקשה להסתיר את התרגשותו מהמעמד. שנתיים חיכה ‘על המדף’, חרק שיניים, צעק בכל ועדה אליה נקלע, כמו גם על דוכן המליאה, ולבסוף – הצליח לסגור מחדש את המעגל.
7.
“הרב מוזס, אתם לא ברוגז”, שאלתי את ח”כ מנחם אליעזר מוזס כשנכנס לחדר ועדת הכספים, נרגש כחתן ביום חופתו, ממהר ללחוץ את ידי גפני ולפזר איחולים.
“מה פתאום ברוגז, עוד מעט תשמעי איך אני מברך אותו”, השיב.
“לפי מספר המשתתפים פה, מדובר כנראה בוועדה חשובה”, בירך גם יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין.
‘תמונה’ מעניינת נרשמה בהמשך, כזו שיכולה ללמד משהו על השינוי שחל בראש הממשלה מאז הבחירות האחרונות: בתחילה ישב אריה דרעי צמוד ליו”ר הכנסת. אולם, ברגע שהבחין כי פמליית ראש הממשלה נוהרת לחדר, מיהר לסגת עם כיסאו לאחור, כדי לפנות את המקום הנכבד לראש.
נתניהו נכנס, התיישב, הביט סביב, הבין שמישהו פה בעצם פינה עבורו מקום, פנה אל דרעי בחביבות והציע: בוא, תיכנס, תוך ניסיון להצטמצם עם כיסאו.
זה מאוד לא אופייני לנתניהו. משהו באיש שבעבר היה מנוכר, שהתעלם מהנעשה סביבו, השתנה. מאז זכה ב-30 מנדטים, חל בו שינוי. זה החל בישיבת הסיעה הראשונה של הליכוד, עת הקפיד ללחוץ את ידו של כל ח”כ וח”כ ולהאזין בקשב, וממשיך ביום-יום בפרטים קטנים מאוד, שרק חדי עין מבחינים בהם.
“זה יאיר הבן שינה אותו”, יש שאומרים, ומצביעים על הבן הבכור, מי שידו בחשה בהרבה מאוד מהלכים שנעשו גם במהלך מערכת הבחירות.
אולי יאיר, אולי הגיל, אולי המעמד הברור והבלתי מעורער של ‘מנצח’ – כך או כך, אין ספק שלבוז’י יש עוד הרבה ללמוד, עד שינסה להיכנס לנעליים הגדולות הללו.