יהודים טובים המקריבים את נוחותם ונוסעים להתגורר במקומות שונים ברחבי העולם, כדי להפיץ את אור התורה והיהדות – מוכרים לכולנו.
היהודים המקומיים, שחלקם הגדול כלל אינו יודע מה היא שבת ומה הוא ראש חודש, מה הן הלכות אבלות ומה הבעיה בנישואי תערובת, מה זו הדלקת נרות ואיך מניחים תפילין, מקבלים מאותם שליחים מידע שלא יסולא בפז, מתוך תחושת שליחות ואהבה יהודית אמיתית.
המפורסמים מבין הקבוצה האיכותית הזו הם שליחי חב”ד שבהוראת האדמו”ר מליובאוויטש זצ”ל התפרסו כמעט בכל אתר בו עשויים להימצא יהודים, אך ישנם גופים וגם יהודים פרטיים נוספים שמשמים כרבנים וכשליחים במקומות שונים ברחבי העולם.
המשותף לכולם הוא, שהם לא רק חיים בסביבה גויית מובהקת, אלא שגם היהודים אתם הם באים במגע, רחוקים לדאבון לב, לעתים קרובות, בהתנהגותם הרוחנית מזרח ומערב מחיי יהדות וקהלה מלאים.
מה שמוביל לשאלה, כיצד אותם רבנים ושליחים מצליחים לחנך את ילדיהם, האם הם לא חוששים כי בניסיונם לחנך את יהודי הקהלה הם ‘מאבדים’ את ילדיהם שגדלים בסביבה לגמרי לא דתית?
לצורך כך, כינס חרדים 10 חמישה רבנים ושליחים בקיהלות ישראל בחו”ל, כדי לענות על השאלה הזו.
הרב יעקב כהנא, רב קהילה בגרמניה
התשובה לשאלה הזו אולי תפתיע אותך. ילדי לומדים בבית ספר חרדי באחת הקהלות השכנות. עקבתי בעשר השנים האחרונות אחרי ילדים שלומדים בקהלה הזו והשוויתי אותם לילדים בבני ברק, שם מתגוררת משפחתי, ונדהמתי לגלות שמבין הילדים ‘החוצניקים’ לא היה ולו מקרה של ‘נשירה’ אחד, לעומת ילדי בני ברק, שהתוצאות שונות לחלוטין. באופן חד משמעי אוכל לקבוע, כי לא היה ולו ילד אחד אצלנו, שיצא לתרבות רעה.
אני חושב שאחד ההסברים לכך הוא שהילדים יודעים כי הם שונים מהגויים באופן מוחלט. לגויים מותר הכל, ואנחנו אחרים. זה גורם לכך שהם לא מנסים לרעות בשדות זרים.
הרב משה חן, שליח חב”ד בעיר טולוז צרפת
יש בית ספר בטולוז שהוא בית הספר של הקהילה. המנהל הוא הרב מטוסוב, שהוא גם כן החותן שלי, ושליח חב”ד הראשון בעיר.
זהו בית ספר שכולל 200 ילדים, אולם אי אפשר להגדיר אותו כבית ספר דתי, שכן רוב הקהילה כלל אינה דתית. אבל לשאלתך האם אני חושש שילדי ‘יתקלקלו’ אומר שזו בדיוק הגישה של ‘אהבת ישראל’ – שיש יהודים, ואם אתה אוהב את ה’ ואת התורה, גם האחרים מסביבך מרגישים את אותה אהבה, זו הגישה של חב”ד.
אנחנו משתדלים לחנך את הילדים שלנו באופן כזה, שגם הם מרגישים שיש להם שליחות ואחריות. באופן אישי אוכל לומר שילדי הם חברים של שאר ילדי הכיתה, ולא רק שהם לא מושפעים, אלא שהם גם משפיעים.
אנחנו רוצים אמנם לעלות לארץ כמו שכל יהודי רוצה בנפשו פנימה, אבל יש לנו אחריות ושליחות, אנחנו נלך עם המשיח ביחד, או כל עוד ישאר ולו יהודי אחד בעיר, נישאר עם היהודי הזה.
הרב משה לבל, רב וראש ישיבה במוסקבה
אנחנו רואים דווקא דבר הפוך. כאשר אנחנו נמצאים בארץ ישראל היהדות נתפסת כסר מובן מאליו. אין צורך להסביר ולחנך. דווקא במקומות הללו שבו השכן והחבר בכיתה כל כך שונים, אתה צריך להסביר לילדים שלך– זו משנה אידיאולוגית שלמה.
אתה חייב להגדיר את הדברים בצורה הרבה יותר ברורה.
עד לא מזמן, במערב אירופה, למשל בציריך, ילדים חרדים בני רבנים למדו בבתי ספר של גויים והלכו אחר כך לישיבות. כי הבית מאד שמר את עצמו, והחינוך היה מאד חזק ומאד מובן. דווקא העובדה שזה לא אוטומטי, שזו לא אינרציה של חינוך, דווקא מקל על החינוך, גם אם זה נשמע אבסורדי.
אני זוכר בזמנו, לפני הרבה שנים, הוצעה לי משרת חינוך בלוס אנג’לס, ואני התייעצתי עם הרב שך בהקשר לילדי. אמר לי הרב, שהוא רואה בישיבה שדווקא הילדים שגדלו בתל אביב הם יותר טובים, כי ההורים שמים לב יותר עם מי הוא משחק, והיכן הוא שוהה אחרי הצהריים, דווקא המודעות הזו מסייעת לחינוך הילדים.
מבחינה סטטיסטית, הילדים בחו”ל ‘שמורים’ טוב יותר מילדים בארץ ישראל.
הרב ישראל פריפסקי, רב הקהילה היהודית בלוברצה רוסיה
הגישה לדברים האלה בחו”ל שונה. להבדיל ממקומות אחרים, אנחנו לא מנסים לסגור לגמרי את הילדים, מאחר שאין כאן כל אפשרות.
הילדים שלי לומדים בתלמוד תורה במוסקבה, ואנחנו עובדים כאן בשיטה אחרת: אנחנו מזסים לחזק אותם בזהות היהודית שלה, בחוויה היהודית.
ההדרדרות אצל הילדים שלנו נמוכה יותר מזו שבארץ. ההסבר לכך הוא שאדם מטבעו, מחפש חברה שתהיה קרובה אליו, וכך גם היהודים מנסים לאתר את היהודים הדומים להם. ממילא כאשר יש כאן קבוצה יהודית קטנה זה רק גורם לחיזוק הזהות היהודית ולא להיפך.
הרב אברהם וייל, רב הקהילה היהודית בעיר טולוז
אני לא מפסיק לחשוב על השאלה הזו, אבל טולוז אינה המדבר, ויש כאן עוד רבנים ועוד אנשים דתיים.
הילדים שלי לומדים בבית ספר דתי, אני חושב שעם הלימודים בבית הספר, ומה שאנחנו נותנים להם בבית אנחנו מצליחים להגן עליהם.