הדם שלי רתח, אבל אני והשוטר לחצנו יד

עוד לפני שהסיפור פורסם ברשתות החברתיות, דובר המשטרה התערב ודאג לשחרר אותי מתחנת הקישלה. זה לקח רבע שעה. לא היתה חקירה.

לאחר מכן ניגש אלי מיוזמתו קצין המשטרה שהיה מעורב בעניין והתנצל. הדם שלי רתח, עדיין רותח (גם על משקפי השמש החדשים שנשברו), אבל לחצנו יד. גם השוטר שליווה אותי לקישלה, שהיה בסך הכל די נחמד, התנצל בפני. שניהם, בנפרד, הבהירו שזה היה תוך כדי ההתלהמות הכללית במקום, ושבעצם הם טעו.

סיפור חמור, שיצא החוצה ברעש גדול, אולי בצדק, ועדיין הוא גורם לי להתלבטות איך להגיב.

תקראו לי פראייר, אבל אני די מאמין להתנצלות של הקצין והשוטר. בנוסף, כל הסיפור והרעש האדיר שנוצר בדיעבד ממש מביכים אותי.

אני אישית מעדיף לספר סיפורים אחרים, לא על עיתונאים ולא על עצמי, מה גם שכולנו יודעים שיש אזרחים שסובלים הרבה יותר מאלימות משטרתית, ואין להם מליצי יושר וחברים וקולגות נפלאים (תודה רבה לכולם) בעיתונות ובפייסבוק ובטוויטר.

אבל יותר חשוב, מה שקרה הבוקר היה מבחן יותר רציני למשטרה.

המשטרה נדרשה לפנות את מתחם הקבר כדי לקיים את ההסדר הנהוג במקום מזה עשרות שנים, אם לא יותר מזה, ולאפשר לנוצרים מהעדה היוונית אורתודוקסית להתפלל. השוטרים עשו את העבודה שלהם, ובאמת פינו את המתפללים היהודים די במהירות, כמה עשרות חבר’ה שרובם מקבוצות שוליים שלא כל כך מחוברות למציאות ולא לסטטוס קוו שנהוג בירושלים ולא להיסטוריה של העיר הזאת.

מה שבאמת הפריע לי הוא מה שהספקתי לראות, והוא איך כמה מהם מטיפים לשוטרים איך לנהוג כלפי הנוצרים. בלי צלב, בלי קטורת, בלי נרות. לא הספקתי לראות את התפילה הנוצרית, כאמור הייתי בקישלה, אבל מקורות די אמינים סיפרו לי שככה בדיוק זה התנהל, בשונה משנים קודמות. בלי צלב, בלי קטורת, בלי נרות.

• מתוך דף הפייסבוק של יאיר אטינגר