נחשף: אשתו של אייכמן ביקרה בתאו לפני הוצאתו להורג

דוד ליבוביץ
|
י"ד סיון התשע"ה / 01.06.2015 15:58
53 שנים לאחר תלייתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן נחשפים יומנים מארכיון המדינה ובו מתגלים פרטים אודות ביקורה של ורה אייכמן בתאו של בעלה חודש לפני שהוצא להורג • עוד עולה מן המסמכים: בממשלה נערך דיון האם להעניק חנינה לאייכמן

בדיוק 53 שנים אחרי הוצאתו להורג של רב המרצחים הנאצי אדולף אייכמאן, נחשפים פרטים חדשים על ימיו האחרונים. ארכיון המדינה מגלה כי אשתו של אייכמן, ורה, הגיעה לבקרו בתאו ב-30 באפריל, חודש לפני הוצאתו להורג ב-31 למאי. הביקור היה סוד כמוס שנשמר עד עתה.

חודשיים לפני ביצוע גזר הדין, העבירה אשתו של אייכמן באמצעות סנגורו בקשה לשר המשפטים דאז, דב יוסף, לפגוש את אייכמן לפני ההוצאה להורג. יוסף העלה את הסוגיה בפני הממשלה ב-18 במרס 1962 ואמר להם שבן-גוריון חשב שיהיה לישראל קשה לעמוד בביקורת בינלאומית אם לא תאפשר את הביקור – ועל כן יש לעשות זאת במהירות ובחשאיות ואם אפשר – בתוך 24 שעות.

“אין לי שום סנטימנטים לאשתו, אבל גם אין טעם שנכביד על עצמנו בדבר שאינו גורם לנו שום נזק”, הסכימה שרת החוץ, גולדה מאיר. ח”כ יעקב חזן הסכים, אך ביקש למנוע ממנה לסייע לו “לעבור באופן יותר מדי הומאני לעולם הבא”. השרה מאיר השיבה שכך יהיה, ועל ביקורה של ורה אייכמן בארץ איש לא יידע, כיוון ש”איש גם אינו מעוניין שהיא תעבור לעולם הבא בזמן שהותה בארץ”.

ביומן אירועים של בית הסוהר, המתעד כל פעולה בקשר לאייכמן מאז שהועבר לכלא רמלה ועד ההוצאה להורג, נמצא רישום מיום שני, 30 באפריל 1962, לפיו 20 דקות אחרי חצות הליל נכנסו לתא הביקור בכלא רמלה מפקד היחידה, אברהם מרחבי, שתי קצינות של השב”ס ואשתו של אייכמן.

המבקרים עזבו את תא הביקור בשעה 01:43 לפנות בוקר. 01:50 קצין תורן יחד עם הסוהרים החזירו את האסיר לתאו אחרי גמר הביקור. ב- 10:00 בבוקר, מספר שעות לאחר מכן, קיבל אייכמן נייר מכתבים כדי לכתוב עליו מכתב תודה לנציב שירות בתי הסוהר ב-10:40 האסיר החזיר את נייר המכתב.

אייכמאן

חנינה לרוצח

הציבור בישראל ועיתונות התקופה תמכו בהוצאתו להורג של אייכמן באופן כמעט מלא, בהמשך טבעי להסכמה הרחבה בדבר לכידתו והעמדתו למשפט בישראל. תליית אייכמן נתפסה כהתגלמות של צדק וכהוכחה לניצחון ריבונותה של ישראל, שהצליחה להביאו למשפט. מעטים היו קולות הנגד.

ועם זאת, בממשלה נשמעו ברגע האחרון קולות שונים ביחס לעצם שאלת ההוצאה להורג של אייכמן. גדעון האוזנר, שהיה התובע במשפט הסביר לחברי הממשלה מדוע לדעתו עליהם להמליץ לנשיא שלא לחון את אייכמן: מקומו (של אייכמן) היה לא רק בין הפעילים אלא בין המפעילים של הפתרון הסופי…המערער לא היה קטלא קניא בין המפעילים ההם, הוא נטל חלק בראש, ולו היה תפקיד מרכזי, מכריע ביניהם”.

“הוא לא הראה מעולם לא חרטה, לא חולשה, ולא רפיון כוח או רפיון רצון במילוי התפקיד שקיבל על עצמו….וביצע את פשעיו האיומים מתוך שמחת לב וחדווה פנימית, לשביעות רצונו הוא ולשביעות רצונם של כל הממונים עליו”.

בין המצדדים בעונש המוות היה גם שר המשפטים דאז דב יוסף, שאמר שאין לוותר על העונש מאחר שוויתור עליו יתפרש כאמירה שמעשיו של אייכמן “אינם כה נוראים”. שרת החוץ גולדה מאיר קראה לעשות הבחנה בין עונש מוות בכלל, שאותו המליצה לבטל, לבין החלת החוק על פושעים נאצים. “אי ביצוע העונש יראה לא עליות של העם היהודי אלא נחיתות”, טענה מאיר.

אייכמאן