בסוף השבוע בו חל חג השבועות, התכנסו ובאו להן מאות נשים חרדיות ‘מעצבות דעת קהל’, להיכל המפואר של שרתון סיטי טאואר (נדמה לי שקוראים לו לאונרדו). הן התיישבו סביב שולחנות מעוצבים בפאר והדר ומלאים בכל מעדני החלב הכשרים למהדרין של תשלובת ‘שטראוס’.
מלכת השמחה, עפרה שטראוס, יו”ר קבוצת שטראוס, בלטה בפשטותה בין המוני הנשים שזכו לשירות כיד המלך כיאה לבנות מלך. והופתעו כמוני לגלות שהיוגורט הנמכר ביותר שמייצרת מחלבת שטראוס – דנונה – קיבל את שמו בברצלונה שלפני מאה שנה.
יצחק קרסו, רופא יהודי שהקים מפעל קטן לייצור יוגורט, העניק לו את השם ‘דנונה’ על שם בנו הבכור – דניאל, או נכון לומר על שם כינוי החיבה שלו – דנון…
אני דווקא התפעלתי מהכנות שהפגינה שטראוס כאשר אמרה כי נשים חרדיות שמגדלות בית ברוך ילדים, צריכות להיות בריאות, חזקות ואיתנות, כדי לשרוד את שלל המשימות המוטלות עליהן.
לא היה לי ספק שלאור התוצאות העסקיות המעולות של התשלובת שבראשה היא עומדת, אין לה צורך להתחנף למישהו. בטח לא לכמה מאות נשים חרדיות.
אין “סתם” בעולם
פרשת השבוע היא הארוכה ביותר בפרשיות התורה. מצאתי בה את התרופה לעייפות הכרונית שמלווה נשים רבות בדורנו. הפרשה מביאה בארוכה את סיפור קרבנות הנשיאים. כן. אותם אנשים שחשבו בלבם שהם “ישלימו” את מה שלא יצליחו האנשים הפשוטים להביא, וגילו להוותם שכבר לא זקוקים לתרומתם.
הנשיאים הביאו קרבנות למעמד חנוכת המזבח, ובאופן מפתיע, ללא תיאום מוקדם, מצאו את עצמם מביאים את אותם קרבנות, אבל… יחד עם זאת, הם הביאו עגלות לשירות הלויים המובילים את כלי המשכן.
מפתיע מאוד לגלות, שהם הביאו “חצאי” עגלות. כן. 12 נשיאים הביאו יחדיו שש עגלות בלבד. מדוע? וכי לא יכלו להביא עגלה שלימה? יש כאן מסר מדהים שמתאים במיוחד לדורנו, דור המינוס ויוקר המחייה.
הנשיאים לא התנשאו מעל אחיהם בני ישראל. הם פשוט לא רצו “לבזבז” שום דבר. לכן המתינו לראות “מה חסר” לבית ה’.
משום שהם ידעו שהתורה הקדושה חסה על ממונם של ישראל ולכן גם בחרו להביא רק חצאי עגלות, משום שמשא הלווים לא דרש יותר משש עגלות. כל עגלה נוספת תהיה בזבוז והרי כבר לימדונו חכמינו זיכרונם לברכה ש”אין לך דבר שאין לו מקום”.
כל מה שברא ה’ אלוקינו בעולמו, נברא בדקדוק ולצורך. כל הכישורים שניתנו לנו על ידי בורא עולם נועדו לשימוש מלא למילוי שליחותנו בעולם. ניצול מקסימאלי של הכוחות שקיבלנו, ימנע את תחושת העייפות ויחסוך מאיתנו את השימוש בביטוי “סתם”, משום שאין סתם בעולם. הכל מכוון לתכלית אחת – לגלות את האלוקות בתוך הבריאה ולעשות לו יתברך דירה בתחתונים.
כן. גם החיידקים שמיליארדים וטריליונים מהם ממלאים את גופנו (ואת הדנונה…) נועדו למטרה העליונה, בין היתר, למנוע מאיתנו להיות עייפים. כי עלינו לנצל את הזמן עד תומו כדי למלא את תפקידנו בעולם הזה.
שלימות המשכן
הרבי מליובאוויטש מסביר מדוע צמצמו הנשיאים את תרומתם. “ולכאורה דבר פלא הוא, שהרי מצינו שאת נדבת המשכן תרמו בני ישראל בנדיבות לב גדולה ביותר, ודווקא נשיאי ישראל יתרמו בצמצום גדול כל כך ‑ עגלה אחת על שני נשיאים?
“והביאור בזה: במדרש כתוב ‘ומי נתן להם העצה הזאת? שבטו של יששכר. שכך אמרו להם, משכן שעשיתם פורח הוא באוויר? אלא התנדבו עגלות שתהיו נושאים אותו בהם’. ועל פי זה יש לבאר, שכיון שעל ידי נדבת העגלות, נעשה המשכן מ”פורח באוויר” לנישא על-ידי העגלות, הרי אין העגלות איזה אמצעי לסיוע למשכן, כי אם תרומתם היוותה גדר במשכן עצמו שנעשה למשכן הנישא בעגלות. מכיוון שהמשכן היה ‘אוהל מועד’, שעניינו שהוא נישא ממקום למקום, הרי שאילולי העגלות היה חסר בשלמות המשכן עצמו.
“ובזה יובן הטעם שהביאו רק ששה עגלות, שכשם שכל כלי המשכן הוצרכו להיות מדויקים בתכלית ללא כל יתור בכמות ובגודל הכלי, כך גם בעגלות. כיון שמטרתן הייתה שלמות המשכן, הוצרכו להיות בתכלית הדיוק כפי צורך המשכן, ולכך לא הפליגו הנשיאים בתרומתם”.
תני לעצמך!
בגמרא מסופר סיפורו של מונבז המלך שבזבז את כל אוצרותיו כדי להביא מזון לעמו בתקופה של בצורת קשה.
שאלוהו בני משפחת המלוכה: מדוע אתה עושה זאת? הרי אבותיך שמרו את אוצרות הוריהם ועוד הוסיפו עליהם, ואילו אתה מבזבז גם את אוצרותיהם?
והנה מה שענה להם מונבז המלך: “אבותיי צברו אוצרות למטה, ואני צובר למעלה. אבותיי צברו במקום שאפשר לגנוב ממנו, אני צובר במקום שאי אפשר לגנוב הימנו. אבותיי צברו נכסים שאינם מניבים פירות, ואני צובר נכסים שמניבים פירות”.
ועל זה אמרו חכמינו זיכרונם לברכה: “כל מה שאדם נותן, לעצמו הוא נותן”…
• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]