אותו אגם, אותה שעה, בחור באותו גיל • המסקנה?

דבר אחד מאוד כואב לי הבוקר. בעצם שניים. אך אני מעדיף להתחיל מהסיפור עצמו. מזווית העין שלי.

אתמול, קרוב לשעה 18:00 אחר הצהרים, מכשיר המירס שלי הרעיש.

ברשת הקשר של איחוד הצלה זה נשמע כך: “אגם בית זית – טביעה”.

המשפט הזה מזכיר לי טרגדיה ישנה. אני מתארגן על האופנוע וכבר בדרך למקום. מדובר בתוואי שטח, שעד לפתיחת השערים המובילים לאגם, הוא חסום ולא עביר לכלי רכב.

הגעתי עם האופנוע ממש עד כמעט לשפת האגם. לא לפני שעברתי שטח מגודר ושלטי ענק שמורים על כך שהרחצה אסורה – שם פגשתי בחורים צעירים. דמעות. היסטריה. והרבה דאגה לגורל של בחור צעיר, שעד לפני כמה דקות עוד שחה כאן.

“אתה יודע לשחות?” שאל אחד.

“ממש לפני 5 דקות הוא נעלם לנו, נו, תעשה משהו”, ביקש אחר.

אחר ממש בכה בדמעות, וכולם קיבלו קבלות ואמרו תהילים וקטעים מסליחות בזעקות שבר ובתפילות, כשחלקם עוד רטובים ולבושים בבגדי ים.

אני לבד.

מול קבוצה כזאת, אני מבין לפי השם של הבחור שאני מכיר אותו. את המשפחה. אבל אני אומר להם שלמרות שהם ממש רוצים, אף אחד לא נכנס לאגם, לא אני ולא הם.

מדובר באגם מסוכן מאוד, ביצה טובענית במיוחד, ולפי תושבי המקום, מתנקזים לתוכו גם שפכים מהמושבים הסמוכים.

חולפות מספר דקות נוספות, מגיעה ניידת טיפול נמרץ.

ניידת משטרה.

וככל שחולפות הדקות, אנחנו מבינים שהמצב לא קל. קשה להאמין שמישהו יצא חי ממצב כזה.

עוברת יותר משעה. כיבוי אש, יחידות חילוץ, יחידת הצוללים של זק”א כבר במקום, וכולנו מחכים בדריכות לראות מה ימצאו באגם.

עוברת עוד שעה ויותר של חיפושים וצלילות, עד שצוללן מסמן לסירה של כב”א, שהוא מצא משהו. הם ביחד מושים את הבחור אל מחוץ למים, כשהוא ללא רוח חיים.

בחור צעיר, שכל חייו עוד לפניו, שחייו נגדעו באסון טראגי שכזה.

הגופה הוכנסה אל ניידת של זק”א, והאב שהגיע למקום נקרא לזהות את בנו. הוא עשה זאת בצער ובדמעות.

אסון.

עד כאן, סתם סיפור. אמנם טרגדיה, אבל למי שלא מכיר את המשפחה אישית, והצער ממש לא קרוב לליבו, יקרא את זה בעיתון, יצקצק מעט, אולי ייאנח, אבל עוד שעה כבר יהיה מרוכז בחדשות הבאות.

ככה זה במדינה שלנו.

•

אבל כאן, אני מבקש מכם שתעצרו רגע.

לפני שנה בדיוק, נקראתי לאותו אגם, פחות או יותר באותה שעה, בחור באותו גיל. אותו סיפור. ממש אותו קטע באגם. אפילו אותם צוללנים.

והכי עצוב – גם אז הסיום היה טראגי. אמבולנס של זק”א, שמגר, הר המנוחות. עם הרבה דמעות ומשפחה שהפצע בחיים לא יגליד אצלה.

למה אני מספר לכם את כל זה?

אנחנו עכשיו בפתחה של עונת הקיץ. כל שנה, אני וחבריי מוזנקים ללא מעט אירועי חירום ולאסונות שהיו יכולים להימנע עם קצת מחשבה מוקדמת.

אני לא דן את אותם נערים וחלילה לא עסוק בלחפש אשמים במקרים הקודמים. אבל אני כאן כדי להעלות את זה על הכתב, כדי להעלות את המודעות ולמנוע את האסון הבא. את ההלוויה הבאה. את הצלקות הכל-כך כואבות שיישארו לנצח אצל אותה משפחה.

חברים, אין כמו מעיין מרענן וקריר באמצע הקיץ הלוהט.

אין כמו להיכנס למים צוננים כשבחוץ מעל 40 מעלות.

אבל החיים שלנו שווים יותר. הרבה יותר מכדי שנחזור למשפחה שלנו בתוך שקית עם סמל זק”א.

שימו לב, לא נכנסים לרחוץ במקום שאין מקום רחצה מוכרז. פשוט לא.

אף פעם לא נדע איזה סכנות מסתתרות מתחת מים שקטים ותמימים כביכול. המים לא סולחים. הים אכזר. תשאלו את אלה שאיבדו את יקיריהם.

שתפו, הפיצו, כדי שאולי הדברים הללו יגיעו לעיניו של אותו בחור שיחשוב להיכנס לאגם המוות הזה או למקום מסוכן אחר, מחר או בעוד יומיים, וחייו יינצלו בזכותינו.

עד כאן דברים  מהלב, מהלב שלי שמאס בטרגדיות מיותרות.