שבת היא מלזעוק • טורו של ידידיה מאיר

 בעשרים וחמש הדקות שחלפו מאז שעשיתי הבדלה ועד שהעליתי את הסטטוס, עברו בי לא מעט מחשבות. שִחזרתי שוב ושוב את מה שקרה כמה שעות קודם לכן, ותהיתי האם חשוב מאוד לעורר מהומה קטנה ולפרסם את הדברים, או שמא עליי לשתוק לעד.

מה שהכריע בסוף היה השנה הבאה. כלומר, השנה כבר חיללו שבת במהלך ההכנות לטקס של יום הזיכרון ביד לבנים, אבל מה יקרה בפעם הבאה שיום הזיכרון יחול סמוך לשבת? מה יגרום למארגנים של הטקס הזה, ובכלל למארגני אירועים ברחבי המדינה, לחשוב פעמיים לפני שהם מתייחסים לשבת כמו ליום שלישי? בסוף כתבתי כך:

“שבת בצהריים. שכן מספר לי שראה משאיות פורקות ציוד בבית יד לבנים בירושלים. מחר אחר הצהריים יש שם טקס גדול לזכר חללי המלחמות והפיגועים, עם ראש הממשלה ונכבדים נוספים, והם עובדים שם כבר מעכשיו.

זה לא נשמע לי הגיוני, אני אומר לשכן. הרי את יום הזיכרון, ולכן גם את יום העצמאות, דחו ביממה שלמה כדי לא לגרום לחילול שבת. ה’ באייר הופך לו’ באייר בדיוק כדי למנוע הכנות כאלה לטקסים במהלך היום הקדוש.

אני צועד לשם ברגל ורואה פועלים מורידים ציוד ומתחילים לטפל בו. וברקע מגיעים עוד ועוד רכבים ואנשים מחלקים פקודות: ‘תביא לי לפה חשמל’, ‘תרים את זה’, ‘תביא סולמות’. אני לא היחיד שזה מפריע לו. כמעט כל מי שעובר שם, מתעכב. שכנה אחת אומרת להם: ‘אין לכם בושה?! מחר משפחות שכולות יגיעו לטקס, חלקן שומרות שבת. הן לא רוצות שתעבדו פה ככה עכשיו. תחשבו על החיילים, הבנים שלהם…’. שכן אחר שעובר שם, בדרך לתפילת מנחה, אומר לה ולהם: ‘סליחה, זה לא עניין של דתיים בלבד. שבת זה לא היום הפרטי שלכם, בבית שלכם תעשו מה שאתם רוצים אבל כאן זה טקס ממלכתי, מה קורה פה?’.

אווירה חמוצה באוויר. כאילו, לא נעים, אנחנו לא כאלה שצועקים ‘שאבעס’, אבל אנחנו באמת לא מצליחים להבין למה זה צריך להיות ככה. המנהל של כל המבצע ניגש אל ההתקהלות. שמו המלא שמור בזיכרוני. הוא טוען שהוא מהשב”כ אבל אני מתרשם שמדובר בחברת אירועים פרטית, מן הסתם זכיינית של השב”כ. הוא מנסה להסביר שאלה שיקולי אבטחה, ושחייבים לפרוק מכונות שיקוף ומגנומטרים בדיוק עכשיו. לא ביום שישי אחר הצהריים ולא במוצאי שבת, בסך הכול עוד כמה שעות. הוא לא נשמע משכנע, גם לא את עצמו, ולכן הוא מנסה כיוון אחר: ‘תראו, את האוהלים הקמנו פה לפני השבת’.

אני הולך משם מהורהר, אבל המשפט האחרון שלו מבהיר לי שהוא ממש לא האיש הרע בסיפור, הוא קורבן של השיטה: ‘רגע, מה אתם חושבים? אני רוצה לעבוד בשבת? אני לא רוצה להיות בבית עכשיו? אין לי ברירה'”.

  באותו ערב כמעט לא הצלחתי להרדים את הילדים מרוב טלפונים ומסרונים של כתבים שביקשו עוד פרטים על האירוע. כמה מוזר להיות “עד ראייה” מבוקש (“פתאום שמעתי חילול אדיר”). הידיעה הזו הגיעה תוך כמה דקות לכל אתרי האינטרנט המגזריים, לרדיו ולכמה עיתונים. סגן שר החינוך אבי וורצמן אף הודיע שיבקש תשובות והסברים מהמארגנים כדי שמקרים כאלה לא יישנו בעתיד. נדמה לי שבמקום הספציפי הזה, בטקס הספציפי הזה, זה אולי באמת לא יקרה בשנית.

אבל הטעם החמצמץ שתואר לעיל נשאר איתי כל השבוע, ורק הלך וגבר. שוב ושוב חזרתי בדמיון אל הרגעים האלה, שבהם אני וכמה שכנים עמדנו שם מול חבורת הפועלים שרק רצתה לפרוק ציוד. את מי ייצגנו שם? את עצמנו? כלומר, זה אינטרס פרטי שלנו? זו פגיעה ברגשות האישיים שלנו, כשכנים שומרי שבת? אם לא היינו עוברים שם זה היה בסדר? האם זו כפייה דתית להגיד להם להפסיק? או שמא זו כפייה חילונית, להניח כך תשתית לטקס ממלכתי בעיצומה של השבת?

וזה אולי מה שהכי הרגיז אותי, כשניסיתי לנתח לעומק את המבוכה שלי – איך למען השם, השבת עצמה הפכה לנושא למריבות? אני מבין ויכוחים על גיוס, על גיור, על דיור, על מה שתרצו. אבל איך גם יום המנוחה השבועי הפך לנושא שמפלג את העם היהודי? זה נשמע ממש כמו בדיחה על היהודים האלה: “מתנה טובה יש לי בבית גנזיי – ושבת שמה”, מבשר הקב”ה לעם ישראל, והם עונים לו: “אתה לא תכפה עליי!”.

  לפני כמה שנים צלצלה אליי מפיקה של תוכנית יהודית-סאטירית חדשה של גיל קופטש, וביקשה שאשתתף בסקר שהם עורכים. השאלה בסקר הייתה: “איזו מצווה היית מבטל?”. פעם היציאות הפרועות האלה של קופטש כמעט הפילו ממשלה, היום הן כבר משודרות כתוכניות דת ומסורת.

טוב, לא כל כך הייתה לי תשובה אינטליגנטית, או תשובה בכלל. רגע לפני שרציתי לענות לה בהומור שהייתי שמח אם היו מבטלים את האיסור שכה מכביד על חיי כיהודי שומר תורה ומצוות – לא לאכול אבר מן החי! – היא ניסתה לסייע לי, דווקא בשיא הרצינות, להיזכר במצווה מעיקה: “בטח נורא מכביד עליך כל העניין הזה של שבת, לא? הרי יש לך גם ילדים, נכון? בטוח היית שמח לקחת אותם לים או סתם לעשות מה שבא לך ביום שבת, בלי כל המגבלות האלה של לא להדליק אש ולא לנסוע”.

אני לא נוהג להשתמש בביטוי “לא האמנתי למשמע אוזניי”, אבל לא האמנתי למשמע אוזניי. “את רצינית?”, אמרתי לה, “שבת? לא רק שזה לא הדבר הראשון שהייתי רוצה לבטל, זה גם לא הדבר האחרון. כלומר, נראה לי שגם אם היו מבטלים פתאום את כל המצוות – הייתי מתחנן באופן אישי שירשו לי להמשיך לשמור שבת. רק את זה אל תיקחו ממני. ברכב אני כבר נוסע שישה בימים בשבוע, תודה רבה. וגם מצלצל ומסמס ומחמם במיקרו ומקליד ועונה למפיקות על שאלות מוזרות בטלפון. למה שאני ארצה לעשות את כל זה עוד יום בשבוע? או בעצם: איך ייתכן שלא ארצה יום אחד של מנוחה מכל זה, יום של משהו אחר?”.

אולי הייתי צריך לדבר ברמה גבוהה יותר. להסביר כמה השבת היא עניין נשגב וקדוש שמחבר את כנסת ישראל עם דודה, אבל נדמה לי שאפילו לפני שנדרשים ללימוד מעמיק של “רזא דשבת”, הסוד של היום הזה הוא פשוט וברור וכייפי. “אני לא מבין אותך”, המשכתי לנאום, “ברית מילה – כולם עושים. צום ביום כיפור – כנ”ל. ושבת לא? דווקא על הדובדבן שבתרי”ג מוותרים? לטובת מה, לחזור לעוד שיחה שלא נענתה? לעמוד בפקקים בשפיים ובגעש? להתעצבן על אברמוביץ’ השמאלני באולפן שישי?”.

  אבל אם חושבים על זה לעומק, הסיפור הוא בכלל לא אני מול המפיקה, כלומר לא דתיים מול חילונים. המאבק על דמותה של השבת קשור באינספור ישראלים מסורתיים שנרמסים באמצע. אוהבי שבת שנאלצים לחלל אותה.

כבר שנים צורם לי שבשיח הישראלי מדברים על שמירת שבת כמשהו שעושים כדי “לא לפגוע ברגשות הציבור הדתי”. סליחה, אבל השבת של הציבור הדתי נשמרת ותישמר. אין מה לחשוש. גם אם כל החנויות בתל אביב תיפתחנה חלילה, השבת האישית של הדוסים בעיר לא תפגע. כלומר, זה בטח לא ישמח אותם ויוסיף לאווירת השבת, אבל בגדול הם ימשיכו לעשות קידוש, ללכת לבית הכנסת, לשיר זמירות, ולשאול את הילד את 252 השאלות שהגננת שלחה על פרשת השבוע. השאלה הקשה היא מה יקרה לשבת של אלפים אלפים שלא בדיוק דתיים אבל לא בדיוק חילוניים. הנה כמה סיפורים עגומים מאוד ואמיתיים מאוד לדוגמה.

לפני כמה שנים ישבתי בסניף כשר של ‘קפה הלל’ בגוש דן. פתאום ניגש אליי מלצר ובמקום לשאול כרגיל, כל שלוש דקות, “הכול בסדר? טעים לכם? אפשר לפנות? הכול בסדר?”, התכופף לעברי כמי שרוצה להמתיק סוד. הוא סיפר בלחש שהמקום עומד להתחיל לפתוח את שעריו בשבתות, ושהוא מבקש שאדבר עם הבוס שלו, כי הוא לא רוצה לעשות משמרות בשבת. הוא ביקש שאשכנע אותו שלקוחות שומרי כשרות ינטשו אותו בהמוניהם, ושהצעד הזה לא משתלם מבחינה כלכלית. ולמה זה כל כך אכפת לו? כי בשבת הוא אצל סבתא, בסעודה משפחתית, אפילו שמציעים לו 150% שכר בסופי שבוע. המלצר ההוא לא חבש כיפה. בשביל מלצר חובש כיפה זו הרי לא הייתה דילמה. דיברתי עם הבוס, אבל זה לא עזר. הוא טען שהוא לא יכול לוותר על הרווחים של שישי-שבת. במהלך השיחה שלנו, ליד דלפק הכניסה, הוא הצביע שוב ושוב על הקופה הרושמת בחיוך, כאילו אומר: היא קובעת. הכסף ניצח את השבת. אני מקווה שהמלצר ההוא לפחות ניצח את הכסף.

זמן מה אחר כך התארחתי בתוכנית על מוזיקה יהודית, ביום שישי בצהריים, בערוץ המוזיקה. כשהשידור הסתיים וקמתי ללכת, ניגש אליי אחד הצלמים: “היי, כבוד הרב, חכה רגע”. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר את המשפט המצמרר הבא: “יש לי בקשה אישית: כשאתה עושה הערב קידוש, תחשוב עליי”. הצלם נשמע, אני לא מגזים, כמו יונתן פולארד השבוי שצריך להשאיר לו בסעודה כיסא ריק: “אני אהיה פה באולפן, לצערי, גם הערב. מה לעשות, משמרת שבת. חייבים. אבל לפחות אתה תחשוב עליי”.

ממש באותה תקופה שמעתי מאשתי את סיפורה של המאפרת שעובדת בפריים-טיים של יום שישי בערב. “אני מבשלת לשבת בכל יום שישי בצהריים”, היא תיארה, “ואז משאירה לבני המשפחה את הסעודה מוכנה על הפלטה, מדליקה נרות שבת ויוצאת למשמרת, לאפר את הטאלנטים. אני לא דתייה, אני מסורתית. אבל כמה הייתי שמחה לא לעבוד בשבת ולהיות עם המשפחה”.

 המלצר, הצלם והמאפרת הם אנוסים ישראלים. אם ישמרו שבת – יפטרו אותם. אם יגיעו לעבודה – יקבלו שכר גבוה יותר מאשר בימי החול. אלה נשמעים כמו סיפורים על יהודים מסכנים בגלות, לא במדינת היהודים. אף אחד מהם לא באמת רוצה להיות שם, אבל תהליכי קפיטליזם והפרטה מחד, ותהליכים של הפיכת השבת לעניין-של-דוסים מאידך, הפכו אותם לעובדים-עבדים בשבת. והרי כבר נאמר במקורותינו: “מי אוהב את השבת? אני, אתה ואת. כל העולם כמעט. אז למה לא כל יום שבת?” (חנהל’ה ושמלת השבת, פרק ג’, פסוק א’).

לפני שאנחנו מבקשים מאבו-מאזן להכיר במדינה יהודית, ולפני שאנחנו מחוקקים חוקים לאומיים עם הצהרות פומפוזיות, בואו נוודא שאת אחד מסימני ההיכר היהודיים הכי בסיסיים – השבת – אנחנו מאפשרים לכולם פה לשמור. שבת שלום.

• טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון ‘בשבע’.