מדוע גירשו אותי מביכ”נ ולמה אני סולח

חג השבועות השנה היה ארוך למדי, בשל צמידותו לשבת. היינו מנותקים מצד אחד יומיים מ’העולם’, ומצד שני היה הרבה זמן למחשבות, תובנות, הסקת מסקנות, והתחזקות בשבת – לפני חג מתן תורה.

בשבת התארחתי אצל משפחה בהר נוף. אך למרות האירוח המדהים, חוויתי גם חוויה לא נעימה.

כשהשכמתי בבוקר בדירה שהקצו לי מול דירתם, הכל הרגיש לי כמו שבת רגילה. קמתי, אמרתי “מודה אני”, נטלתי ידיים, התלבשתי וניגשתי לדלת מולי, כדי ללכת ביחד עם אחד מבני המשפחה אל בית הכנסת אשר בו התפללנו אמש (מניין שהתקיים בדירה פרטית).

הלכנו יחד אל אותה דירה ונאמר לנו כי אין היום מניין. בלית ברירה צעדנו אל בית הכנסת ברחוב הקבלן. הגענו אל בית הכנסת קצת באיחור – הם כבר היו ב’פסוקי דזמרה’.

כמעט ולא הספקתי לפתוח את הסידור, כאשר ניגש אליי אדם בעל חזות חרדית והעיר לי באופן פוגעני על השיעול שלי.

למי מקוראי שאינו יודע: אני חולה במחלה בדרכי הנשימה שגורמת לי להשתעל ללא הפסקה.

אילו הייתי מקבל שקל על כל פעם שהשתעלתי, או על כל פעם ששאלו אותי ברחוב מה יש לי – הייתי כבר עשיר…

אותו אדם אמר לי לצאת החוצה לנשום אוויר ולשתות מים. עוד לפני שהספקתי להשחיל מילה, להסביר שזו בעיה כרונית ממנה אני סובל למעלה מחצי שנה, מצאתי את עצמי בחוץ, כשקריאתו מלווה אותי: “אתה מפריע לנו, תצא!”

גם בן המשפחה המארחת שהתלווה אלי ניסה להסביר, אך זה לא עזר. כדי להקל על ההרגשה, אחד מבני המשפחה ישב איתי בחוץ…

דקות אחר-כך הגיעו עוד מתפלל אחד או שניים – שכמובן הסבירו שהם “מדברים בשם כולם” – והורו גם לסגור את דלת בית הכנסת (דלת עץ אטומה) בטענה שאני מפריע.

התרגזתי מאוד, התאפקתי שלא לכעוס או ליצור חיכוך – ופשוט שתקתי. ישבתי לי בחוץ מנותק מן המניין. למרות רצוני להיכנס ל’קדושה’, הדבר לא ניתן לי.

מצאתי את עצמי מחוץ למניין בבידוד.

לא ‘הפרעתי’ למתפללים, אבל העובדה שהחמצתי הכל – קדיש, קדושה, קריאת התורה, תפילה במניין, לא הפריע להם.

גמרתי הכל כמו תפילת יחיד, לצערי.

כמה הם פגעו בי

שאלתי את עצמי: איך הוא גירש אותי ללא היסוס? ומיד חשבתי: מה יעזור לי לכעוס, הלא זה לא היה בכוונה…

באותו רגע נזכרתי ביחס המדהים אותו אני מקבל בבית הכנסת בשכונתי, בו כבר התרגלו לליווי שיעולי בתפילה, והם מבינים את בעייתי. אם השיעול קצת מקצין, מגישים לי מים ושואלים בשלומי.

אז תפסתי קצת פרופורציות וחשבתי לעצמי: נכון שקצת מידות טובות ודרך ארץ לא תזיק להם, ונכון שאני כעת בודד ופגוע, אך בכל זאת, הם הרי בני אדם ואני צריך קצת להבין ליבם.

יכול להיות שהם לא שמו לב כמה הם פגעו בי. כי הרי ככה זה אנשים, לפעמים לא חושבים פעמיים לפני מה שהם עושים.

בינתיים חזרתי לבית מארחי – משפחת מזרחי הנפלאה – פגוע. בני המשפחה התנצלו בפני על החוויה. אגב, האוכל המעולה גם פיצה על הפגיעה.

שוחחנו על הנושא, ואני התעשתתי על עצמי והבנתי כי הכל נובע מחוסר הבנה ובורות מצד אנשים.

הם רואים הכל ‘בשחור לבן’ (גם חרדים וגם חילונים). לאנשים קצת קשה לחשוב מחוץ לקופסה. הם מאוד מקובעים במחשבתם ולא חושבים שישנם מקרים יוצאי דופן.

התובנות שלי מהאירוע

1. גם אם אנשים מעצבנים אתכם או מעליבים, ואתם כבר חושבים שהם לא מקיימים את “ואהבת לרעך כמוך”- אל תעלבו. זה מגיע מחוסר כוונה. תקיימו בעצמכם את המצווה ותבינו שהם טעו, בלא תשומת לב.

2. אנשים נורא מקובעים על סטיגמות (אם אתה משתעל, יש לך דלקת ריאות).

3. למרות שקשה לי, אסור לאבד את האמונה בה’ יתברך ולדעת שכל מה שהוא עושה לטובה, ואני עוד אבריא!

4. לא קל ללמוד בליל שבועות כשמשתעלים (וגם לא לכתוב טור).

בקיצור כל הטור הוא תובנה אחת גדולה גם לי וגם לכם. אגב, מאוחר יותר נודע לי שאחרי שהלכתי, כנראה שהבינו את הסיטואציה ובסוף ‘מוסף’ היתה תפילה לרפואתי.

אז כן, החיים קשים לפעמים, אבל דווקא בחגים אני חש זמנים של התחזקות.

אני נזכר בחגים הראשונים שלי בעת שהתחלתי בתהליך החזרה בתשובה, בהם באמת הבנתי את הפסוק”תורת ה’ תמימה משיבת נפש”.

אז נכון, את החג הזה לא אשכח, במיוחד את השבת המיוחדת שלפניו, אבל אני מאמין שהמקרה הלא נעים דווקא יחזק אותי.