משל ‘העגלה הריקה’ מעולם לא נאמר

מהו מיתוס?

המחקר הסוציולוגי מגדיר זאת כך: “סיפור מאורעות שחלקם אינו מתקיים בעולם ה’אובייקטיבי’, אפופים קדושה, מסופרים בדרך כלל בצורה אישית וסמלית. הצרכים של ההווה מביאים לשיכתוב המיתוס, והמיתוס מצידו מעצב את תפיסות ההווה”.

המיתוס זוכה לעיבוד להרחבה ולפרשנות, כשאגב כך מוקנית לו משמעות אפית [עלילתית וגבורתית]. הפרשנות הנלווית אליו זוכה למימדים גדולים מאלו שהיו למאורע במציאות.

כך, למשל, המשפט ההירואי של הלוחם העברי יוסף טרומפלדור ברגעיו האחרונים ‘טוב למות בעד ארצנו’, הוא דוגמא למיתוס שהמרחק בינו לבין המציאות רב מאוד. לאמיתו של דבר ביטא טרומפלדור קללה רוסית, ומיתוס הגבורה ותל חי, הפך אותה למשפט האלמותי הלקוח במקורו בכלל מן הספרות הרומית.

החברה הישראלית רקמה לה לא מעט מיתוסים. כך למשל הוא מיתוס הצבר, מיתוס היהודי האנטי גלותי, מיתוס המפקד העברי, מיתוס מעטים מול רבים, מיתוס בר כוכבא, מיתוס מצדה, מיתוס תל חי ועוד ועוד.

גם לחברה החרדית המיתוסים שלה. כזה הוא, למשל, מיתוסים המאפיינים חלק מאישיה הבולטים, מיתוסים המתארים נורמות שנהגו בתקופות קדומות יותר, וכזה הוא אחד המיתוסים הבולטים ביותר: ‘מיתוס העגלה הריקה מול העגלה המלאה’ של פגישת החזון איש ובן גוריון.

על פי המיתוס המוכר לכל צעיר או צעירה ברחוב החרדי, בחודש חשוון תשי”ג (1952) הגיע ראש הממשלה דוד בן גוריון, לפגישה בביתו של החזון איש זצ”ל שהפכה לסמל כבר בתקופה ההיא.

בפגישה שעסקה בשאלת יחסי חרדים-חילוניים במדינה, הקשה בן גוריון בפני החזון איש: כיצד נחיה יחד? איך נהווה יחידה אחת?

החזון איש השיב כי יבא יום וכולנו נהייה יחידה אחת, אולם ביקש להזכיר, שכאשר שתי עגלות עוברות בדרך צרה, האחת טעונה והאחת ריקה, על העגלה הריקה לפנות את דרכה בפני העגלה המלאה. היהדות הדתית, הסביר החזון איש, עמוסה בתרי”ג מצוות, ובמסירות נפש למען התורה, והעגלה של החילוניים ריקה, ומכאן שעליה לפנות את הדרך.

משל ‘העגלה הריקה’ הפך במהירות למיתוס, וכמעט כל רב חרדי, מחזיר בתשובה, או מרצה הנדרש לשאלת האינטראקציה בין דתיים לשאינם, במדינה הציונית, מצטט את האליגוריה, ולעתים מוסיף עליה כהנה וכהנה, כמו למשל הסרת המשקפיים על ידי החזון איש בנימוק כי ‘אין מסתכלין בפני רשע’ ועוד.

ומה באמת? מה ארע באותה פגישה היסטורית? מסתבר שהחזון איש במשל, כלל לא עשה שימוש ב’עגלות’.

פרופסור בנימין בראון, במחקרו הגדול על החזון איש, השווה בין שתי גירסאות למה שהתרחש בחדרו הקטן של החזון איש: גירסתו של האידיאולוג החרדי משה שיינפלד, וגירסתו של יצחק נבון מזכירו של בן גוריון, ולימים נשיאה של מדינת ישראל.

שני האישים השתתפו בפגישה.

וכך כותב יצחק נבון: “ישנה הלכה האומרת, כי כאשר שני גמלים עולים במשעול, אחד טעון משא ואחד לא, ואין די מקום לשניהם לעבור, על הגמל שאינו טעון לפנות את הדרך לגמל הטעון. אנחנו עמוסים במשא כבד של תרי”ג מצוות, יש עלינו עול כבד”.

שיינפלד לעומת זאת כתב כך: “שנינו בגמרא שתי ספינות עוברות בנהר, טעונה ושאינה טעונה, ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן – שתיהן טובעות, תידחה שאינה טעונה מפני טעונה… ספינת ישראל סבא, הטעונה אלפי שנים של קידוש השם ומסירות נפש… נפגשת בנתיב הצר של תקופתנו עם ספינתם הריקה של החילוניים. פשרה לא תיתכן, אין שום מוצא לדו קיום”.

לאמור, על פי שתי הגירסאות, שלא חשודות כי תיאמו עמדות ביניהן, עגלות כלל לא הוזכרו. גמלים או ספינות כן, אך לא כלי רכב.

נבון גם מוכן להישבע שהחזון איש לא הסיר את משקפיו במשך כל הפגישה.

בין שני התיאורים בולט הבדל נוסף: נבון מתאר את ה’גמל הטעון’ כעול כבד, בלי להזכיר את ‘הגמל הריק מתוכן’ של החילונים. שינפלד, לעומתו, מתאר את ספינת החילוניים כ’ריקה’ וככזו שלא תאפשר דו קיום.

מהיכן הגיעו העגלות לאזנו של כל פרט בחברה החרדית? האם הסיר החזון איש את משקפיו במהלך הפגישה? מי צודק יותר בתיאורו, יצחק נבון או משה שיינפלד? והאם מדובר בשאלות איזוטריות או שהן מלמדות משהו על כוחו של המיתוס, על סמליותו, ועל הפרשנות שניתנת לו באורח החיים של הווה, בעקבות נורמות ששולטות בו בימים אלה?

התשובה לתהיות הללו, עוד ילמדו, כך אני מאמין, בפקולטות למדעי החברה.

שאלה של אמונה. לפני מספר חדשים ביקרתי, ביחד עם רעייתי, בביתם של אודי ולילך דוידי בביתם (או בחוותם) שביישוב מעון.

השיחה ארכה למעלה משלש שעות, ובמהלכה עלו שאלות תיאולוגיות קשות, על כל פנים מצידי.

אודי ולילך סיפרו, השיבו, הצחיקו, ריגשו אותי, חוללו מפנה חשוב אצל רעייתי, ובסופו של דבר הצליחו להוביל אותי למסקנה פשוטה בחריפותה: מה שמניע את בני הזוג דוידי, בכל מהלך חייהם, היא האמונה. היא מחזיקה אותם, מסייעת להם להתגבר על קשיים, ומהווה חלק אימהננטי מן היצירה המשותפת שלהם.

בפגישה המרתקת ההיא נזכרתי כשקיבלתי את מילות השיר ‘ראו באורי’ המושק בימים אלה. שכן השיר מספר את סיפורה של האמונה, שמטבעה, מפציעה כמו איילת השחר, גם בימים של חושך נורא. גם בשעות של של אפילה איומה. כמה יפה.

חיפשתי אמונה, חיפשתי מנוחה, רציתי רק תשובה/ שומרים הסובבים בעיר אמרו חכה תמצא/

על משכבי בלילות שוב אותם קולו/ אומרים זו גאולה הנה הנה זה בא.

וכשהלב כמעט נשבר שרוע על אדמת נכר/ איילת השחר מפציעה.

קול דודי דופק הגיע כבר הזמן, הנה הנה זה בא.