בין בנט לפירון: מדוע נכשל שר החינוך הקודם

בבסיסו של כל שינוי מדיניות עומד הכאב. הרצון לשנות, לשפר, לתקן, להסיר את מה שגורם לתופעה שאינה רצויה במצב הקיים ולשנותו. התופעה הבלתי רצויה גורמת למאן דהו לכאב אשר מניע אותו ודוחף אותו לבצע את השינוי הנדרש. ללא אותו הכאב, ישארו המצב, האדם, המציאות, במצבם ללא שינוי.

כל אדם הנכנס לתפקיד ניהולי מעוניין לשנות, להשאיר חותם על המערכת עליה הופקד. אך על מנת לשנות עליו לזהות כאב – בעיה, להזדהות עם הכאב, ולהפוך אותו למניע לשינוי. אלא שאת הכאב הזה הוא יכול למצוא במגוון מקומות:

הוא יכול למצוא זאת בעצמו, משהו שהפריע לו אישית עוד לפני שנכנס לתפקיד הרם. הוא יכול למצוא זאת אצל שולחיו (או ממניו) – תופעה אשר לא רצויה בעיניהם שיש לשנותה. והוא יכול למצוא את הכאב ואת הצורך ב”אובייקט” עצמו אותו הוא מעוניין לשנות.

שר החינוך הקודם בא לשנות, על זה אין חולק. הוא הסתער על החינוך החרדי וניסה לשנות ככל אשר יוכל, אלא שהכאב שהניע אותו לא היה כאב חרדי, אלא כאב “עצמי” וכאב של בוחריו. לעיתים הכאב הזה קלע לבעיות נכונות, ולעיתים הוא חתך ללא טעם בבשר החי, אך בין כך ובין כך הציבור בו בא לתקן הבין וחש שלא כאביו עומדים כאן כמניע. הבין, חש, וסלד.

כך נוצר שבעיות נכונות שבהם טיפל השר, ואף צעדים משמעותיים וראויים נתפסו כקריאת תיגר והפכו לצנינים ולזרה.

על השר החדש לחפש את הכאב שיניע לפעולה בחינוך החרדי, לא אצלו או אצל בוחריו, אלא אצל הציבור עצמו, מנקודת מבטו. עליו לטפל בבעיות כאובות שהציבור כואב, שהציבור זועק שיעזרו לו בהם. גם אם ברצונו לשנות מגמה או מהות, על השר לקחת את הפעילים החברתיים הנמצאים בתוך המגזר ומכירים ובעיקר מוקירים אותו, השייכים אליו ופועלים לתיקון הטעון תיקון בו מתוך אהבה, לקחת ולחזק אותם, להעצים את כוחם ולתת להם לתקן ולשפר מבפנים. זהו דרכו של שינוי יציב ובריא.

את כלי הפוליטיקה הידועים, המקל והגזר, אלו שהשתמש בהם קודמו בתפקיד, מומלץ שישאיר השר בביתו. בחינוך כידוע הדברים מעט מורכבים יותר.

הרב מיכאל נכטילר הוא יושב ראש ארגון “אקשיבה”, סמנכ”ל חברת “אמונים”, ואש צוות מלווים ומלווה משפחות בארגון “פעמונים”.