בעשרת הדברות נכתב הדיבר ‘לא תגנוב”. האיסור לשלוח יד בממונו של הזולת הוא כה בסיסי, עד שגם בני נח, כלומר אומות העולם, הצטוו על כך כחלק ‘משבע מצוות בני נח’.
ועם זאת נוכלים וגנבים היו משחר ההיסטוריה כמעט, ביניהם, לצערנו גם לא מעט יהודים…
בפרוייקט עשרת הנוכלים הגדולים בכל הזמנים, נעזרנו באתרים ויקיפדיה, הארץ, שעסקו כל אחד בזמנו הוא, באחד הנוכלים הפנומינליים הללו.
קבלו את החלק הראשון, הכולל את החמישייה הפותחת. ואנא, אל תלמדו מהם שוב דבר.
ויקטור לוסטיג
ויקטור לוסטיג (4 בינואר 1890 – 11 במרץ 1947) היה נוכל שהורשע בהונאה במספר מדינות. לוסטיג התפרסם בעיקר בתור “האיש שמכר את מגדל אייפל. פעמיים”.
לוסטיג נולד באוסטרו-הונגריה ועקר למערב. הוא שלט בחמש שפות, היה מבוקש ב-45 מדינות והשתמש ביותר מ-25 שמות בדויים. מייחסים לו את חיבורם של “עשרת הדברות לנוכל”.
בשנת 1925, כשצרפת התאוששה ממלחמת העולם הראשונה, קרא לוסטיג כתבה בעיתון המתארת את הקושי של עיריית פריז לתחזק את מגדל אייפל. המגדל נבנה לקראת התערוכה העולמית של פריז בשנת 1889 והוא לא היה אמור להיות קבוע. הכוונה הייתה לפרק אותו ב-1909 ולהעביר אותו למקום אחר.
על רקע זה רקם לוסיטג את ההונאה הגדולה שלו. הוא זייף נייר מכתבים של ממשלת צרפת, ושלח למספר סוחרי גרוטאות מתכת הזמנה לישיבה סודית.
בישיבה אמר ויקטור, שהציג את עצמו כסגן מנכ”ל משרד הדואר והטלגרף, כי התחזוקה של מגדל אייפל כה גרועה, שהוחלט למכור אותו כגרוטאה. לוסטיג הוסיף שעל מנת למנוע התנגדות ציבורית, קיומה של ההצעה הוא סוד מדינה, עד שיושלמו כל הפרטים. ה
נוכל לקח את המשתתפים לסיור במגדל, וביקש מהם הצעת מחיר ל-7,300 טון המתכת שמרכיבים אותו.
הוא בחר את ההצעה של אחד המשתתפים, אנדרה פואסון, וסיכם איתו שיעביר לו את הכסף במזומן. בנוסף, הוא גרף סכום נוסף על ידי שרמז לפואסון שעל מנת שההצעה שלו תבחר, יש צורך לשחד אותו. יחד עם עוזר ועם כל הכסף הוא עזב את פריז לווינה.
להפתעתו, דבר לא קרה.
פואסון היה פגוע מכדי להתלונן במשטרה ולהודות שהוא הולך שולל. לכן, חודש לאחר מכן חזר לוסטיג לפריז, אירגן פגישה עם סוחרי מתכת אחרים, הציע להם בסוד את מגדל אייפל, והתכוון לחזור על התרגיל.
אלא שהפעם אחד הסוחרים פנה למשטרה ולוסטיג נאלץ לברוח.
פרנק אבגנייל
פְרַנְק אָבַּגְנֵייל נולד ב-27 באפריל 1948. הוא יועץ אבטחה הידוע בשל מעשי מרמה רבים שעשה בצעירותו. בין השנים 16 ו-21 לחייו, הוא זייף המחאות ב-26 מדינות, בסכום של 2,500,000 דולר.
הוא נתפס בגיל 21 לאחר שהתחזה לטייס, לרופא, לעורך דין, ולמורה. הוא נמלט ממשמורת משטרתית פעמיים (בפעם הראשונה ברח ממטוס, ובפעם שנייה ברח מבית כלא פדרלי).
ההונאה הראשונה שלו התרחשה לאחר שקנה מכונית. פרנק שכנע את אביו לתת לו את כרטיס האשראי שלו. עם הכרטיס הוא רכש כמות גדולה של חלקי חילוף בסכום של 3,400 דולרים. אביו גילה את הגניבה רק לאחר שפנו אליו באופן אישי מחברת האשראי, כיוון שפרנק זרק את כל המכתבים שהגיעו לביתם בדואר.
בין הדמויות אליהם התחזה:
טייס – בין השנים 1964 ו-1966 התחזה לטייס בחברת התעופה פאן אמריקן. מעריכים כי בשנים אלו הוא טס ל-26 מדינות, ב-250 טיסות, בסך הכול למעלה ממיליון ק”מ. בתקופה זו שהה בבתי מלון על חשבון החברה. אולם הוא הצהיר כי מעולם לא הטיס מטוס בפועל.
מורה – פרנק זייף תואר מאוניברסיטת קולומביה ולתקופה לימד סוציולוגיה באוניברסיטת בריגהם יאנג בשם “פרנק אדמס”.
רופא – במשך שנה התחזה לרופא ילדים בבית חולים בג’ורג’יה בשם “פרנק קורנס”. הוא החליט לעשות כן לאחר שכמעט נתפס בשדה תעופה בניו אורלינס. הוא התיידד עם רופא אמיתי וקיבל תפקיד מנהל מחלקה, למעשה הוא לא עשה שום פעולה רפואית. כשנתפס הודה שעזב תינוק גוסס, ואמר שלא היה לו מושג למה התכוונה האחות כשאמרה שה”תינוק כחול”.
עורך דין – פרנק זייף תעודת עורך דין מאוניברסיטת הרווארד, ולאחר שלושה מבחנים הוא התקבל לעבודה במשרד היועץ המשפטי לממשלת לואיזיאנה. לאחר שמונה חודשים, כשהחלו לשאול אותו על האוניברסיטה שמעולם לא למד בה, הוא פרש [ויקיפדיה].
פרנק אבגנייל, צילום: Beao ויקיפדיה
צ’ארלס פונזי
צ’ארלס פונזי (3 במרץ 1882 – 18 בינואר 1949) היגר מאיטליה לארצות הברית והיה לאחד הרמאים הגדולים בהיסטוריה האמריקנית.
בין השמות הבדויים בהם השתמש לצורך מעשי המרמה אותם יזם, היו: צ’ארלס פוניי, צ’ארלס פ. ביאנקי, קרל וקרלו. “הונאת פונזי” היא המונח הנפוץ לתרגילי מרמה דמויי תרמית פירמידה.
איך הכל התחיל?
בראשו של פונזי עלה רעיון למכור שטחי פרסום במדריך פרסומי שישלח לבתי עסק שונים. פונזי לא הצליח לשווק את רעיונו והחברה שהקים לצורך כך התפרקה בתוך זמן קצר.
מספר שבועות לאחר כישלון חברת הפרסום קיבל פונזי מכתב מחברה ספרדית אשר ביקשה מידע על המדריך הפרסומי. במעטפה מצא פונזי אף שובר תשובה בינלאומי, אמצעי תשלום אותו לא ראה בעבר. לאחר שבירר על מהותו של אמצעי תשלום זה, מצא נקודת תורפה במערכת, אשר באופן תאורטי הייתה יכולה להיות לו למקור הכנסה.
מטרת שובר התשובה הבינלאומי היא לאפשר לנמען, הנמצא במדינה זרה, לממן באמצעותו את מכתב התשובה. השובר נמכר במחיר דמי הדואר במדינת הרכישה, אולם ניתן לרכוש בעדו דמי משלוח בדואר בארץ היעד של המכתב. במידה וערכי דמי הדואר (בין ארץ המוצא לארץ היעד) שונים, קיימת אפשרות לעשיית רווחים מהפרש זה במחיר. האינפלציה לאחר מלחמת העולם הראשונה הפחיתה במידה משמעותית את מחירי דמי הדואר באיטליה, כאשר ערכם מחושב בדולר אמריקני.
בדרך זו ניתן לרכוש שובר תשובה בינלאומי במחיר זול באיטליה ולפדות בעבורו בולים בארצות הברית, אשר ערכם גבוה ממחיר הרכישה של השובר. לצורך התוכנית נשלחו כספים מארצות הברית לאיטליה, שם הומרו למטבע מקומי ונרכשו בעבורם שוברי תשובה בינלאומיים. השוברים נשלחו בחזרה לארצות הברית, שם הומרו בבולים בערך הגבוה מעלות רכישת השובר.
הבולים נמכרו בארצות הברית בערכם הנקוב והותירו בידי פונזי את רווחי העסקאות.
לטענת פונזי, הרווח הנקי מן מעסקאות שוברי התשובה, לאחר ניכוי הוצאות ופערי שערי חליפין, היה למעלה מ-400%. הייתה זו למעשה גרסת ארביטראז’, שבה ניתן לקצור רווחים מקניית סחורה במחיר נמוך בשוק אחד ומכירתה המיידית במחיר גבוה יותר בשוק אחר, התנהגות שאיננה פלילית.
את המימון לעסקאות אלה גייס פונזי מחברים ועמיתים לעבודה, כשהוא מבטיח להם רווח של 50% על ההשקעה בתוך 45 יום. הוא טען כי פערי המחירים של שוברי התשובה בין איטליה לארצות הברית, יאפשרו רווחים אלה בקלות.
לצורך המיזם הוא הקים חברת השקעות. חלק מן המשקיעים של פונזי אכן קיבלו את הרווח המובטח. השמועה התפשטה במהירות וגל השקעות שטף את החברה.
לצורך העבודה העסיק פונזי סוכנים ושילם להם שכר נאה על פי תפוקותיהם. בחודש פברואר 1920 רווחיו של פונזי הסתכמו בכ-5,000 דולר. בחודש מרץ עלו רווחיו לכ-30,000 דולר וגל המשקיעים הלך וגאה מכל רחבי ניו אינגלנד וניו ג’רזי. בשלב זה המשקיעים קיבלו רווחים נאים על השקעותיהם, דבר שעודד משקיעים נוספים להצטרף לתוכנית.
בחודש מאי 1920 הגיעו רווחיו של פונזי ל-420,000 דולר (כ-4.5 מיליון דולר במונחי 2008). פונזי החל מפקיד את הכסף בבנק הנאמנות הנובר שבבוסטון (בנק איטלקי-אמריקני קטן), זאת בתקווה שפקדונו יגיעו לממדים מספיקים כדי להשתלט על הבנק. ואכן, הוא קנה את מניות השליטה בבנק.
בחודש יולי 1920 הסתכמו רווחיו של פונזי במיליוני דולר ומשקיעים החלו נוטלים משכנתאות על בתיהם כדי להשקיע במיזם את כל רכושם. רוב המשקיעים לא נטלו עימם את רווחיהם, אלא שבו מיד והשקיעו את הקרן יחד עם רווחיה במיזם של פונזי.
אף שההשקעות במיזם היו עצומות, ניתוח כלכלי של עסקאותיו של פונזי מדגים כי העסק צבר כל העת הפסדים.
כל עוד נוספו כספי המשקיעים למיזם, בין בהשקעות חדשות או בהשקעות חוזרות, ניתן היה לשלם את הרווחים, אולם נוצרו למיזם חובות אדירים [ויקיפדיה].
ג’וזף וויל
גוז’ף ווייל (נולד 1877, מת 1975), המכונה גם “הנער הצהוב”, היה מהבולטים בתחומו. במהלך הקריירה שלו, כך נטען, גנב למעלה מ-8 מיליון דולר.
בתפקידו הראשון כגובה, שם לב שחבריו לתחום אכן גובים חובות אך גם משלשלים לכיסיהם סכומים מסך הגביה. הוא איים עליהם ובתמורה לאי הלשנה התחלק איתם ברווחים.
הוא שינה זהויות מדי יום והפיל אנשים תמימים בפח, תוך שהוא משנה זהויות ומוכר לאותם תמימים מני עניינים מפוברקים כגון השקעות, עסקאות נפט, טיפים לזכיה במרוצים ועוד.
כפי שהוא כתב באוטוביוגרפיה שלו – “התשוקה להרוויח בתמורה לכלום עלתה לאנשים רבים, אלו שבאו איתי במגע ועם שכמותי, ביוקר… ככה זה עובד: האדם הממוצע, להערכתי, הוא 99 אחוז חיה, ורק אחוז אחד בן אנוש. 99 האחוזים החייתיים אינם גורמים לבעיות כלל וכלל. אולם האחוז האחד, האחוז האנושי הוא מקור כל הצרות. כאשר אנשים ילמדו, ואני בספק אם זה בכלל אפשרי, שאי אפשר לקבל משהו בתמורה לכלום, הפשע יעלם ואנחנו נחיה בהרמוניה” [blogspot].
ג’סי וילמס
במאי 2011, אחרי שנה וחצי של חקירה שהתחקתה אחרי העברות הכספים שלו עד לאנגליה וקפריסין, הגישה FTC תביעת ענק נגד וילמס. די היה בהאשמותיה של הסוכנות כדי לנעוץ יתד קרה של פחד בלבו של כל מי שאי פעם הקליד מספר כרטיס אשראי באינטרנט: בין 2007 ל–2011, נטען בתביעה, הוציא וילמס במרמה כ–467 מיליון דולר מצרכנים על ידי כך שפיתה אותם להירשם למוצרי ניסיון “ללא סיכון”, ולאחר מכן חייב את כרטיסיהם בהוראת קבע על שורה ארוכה של שירותים שעליהם חתמו באופן אוטומטי מבלי שיבחינו באותיות הקטנות.
בתוך חודשים ספורים בלבד הצליחו החברות של וילמס לחייב כל צרכן במאות דולרים, ועצירת שטף החיובים היתה תהליך כה מסובך עבור מי שנפלו ברשתו, עד שהיו לקוחות שפשוט ביטלו את כרטיס האשראי שלהם והוציאו חדשים.
בארצות הברית, מי שהשתמש באינטרנט בשש השנים האחרונות לא יכול היה להימלט לאורך זמן מהמודעות לאתרים של וילמס.
הפרסומות שלו הן קלאסיקות של הז’אנר המפוקפק: תמונות של קרייני חדשות צחים לצד כותרות מפוברקות כגון “סודות הרזיה מדהימים נחשפים!”; סיפורים שלא ייאמנו על “אמא מקומית שמרוויחה 629 דולר ליום בעבודה מהבית”; מקבצי לינקים למלביני שיניים פלאיים ו”פרצות בחוק” שמעניקות לכם זכאות למלגות ממשלתיות; והנודעות לשמצה מכולן, אנימציות קופצניות של העלמת “שומן בטן” לצד כיתוב שמבטיח את אותן התוצאות למי שיבצע “טריק ישן ומוזר אחד” (רמז: ה”טריק” כולל הקלדת 16 ספרות ותאריך תוקף).
מודעות מסוג זה הופיעו במשך שנים באתרים גדולים כקטנים, מלוחות מודעות שוממים ועד אתרי חדשות מכובדים – כל כך הרבה זמן, למעשה, עד שרובנו התרגלנו לראות אותן כרקע הקבוע של האינטרנט.
מכיוון שהצעות העבודה מהבית ומטהרי המעי על בסיס מנגו מוכרים כל כך שהם חשודים מלכתחילה, נדיר שהחברות שמקדמות אותם יציגו רווח מרשים כלשהו.
וילמס, לעומת זאת, השתמש באותם ערוצים כדי ללכוד ארבעה מיליון לקוחות משלמים ולשלשל לכיסו קרוב לחצי מיליארד דולר ממכירות, וכל זה בגיל שבו רוב האנשים עובדים בשידול לקוחות לנסות את “המיוחדים שלנו” במסעדה שבה הם ממלצרים. “יש עוד אנשים שעושים דברים דומים”, אמר בן אדלמן, פרופסור בבית הספר למינהל עסקים בהרווארד ומומחה להונאות פרסום ברשת. “אבל וילמס עשה את זה בקנה מידה מרשים, כפי הנראה לא פחות מכל אחד אחר – אולי יותר מכולם” [הארץ].