למה מתכוון בחור ישיבה כשהוא ‘שומע’?

ימי סוגיית ה’שוויון בנטל’ העליזים, השבים ריטואלית כל מספר שנים, והמתקפה התורנית על החרדים שלא מוכנים לשרת, לתרום, ואפילו לעבוד חלילה, מובילים כמעט אינסטינקטיבית להאשמה החילונית הישנה והטובה בדבר בורותם של החרדים, חוסר נכונותם להשתלב במרחב הציבורי, ובמילים אחרות, העדר הרצון שלהם להפוך לישראלים. תהליך ה’ישראליזיציה’ אותו מנסים גורמים שונים להחיל גם על הרחוב החרדי כולל בתוכו, בהכרח, גם הניסיון להשליט את השפה, את השיח, ואת הסגנון הישראלי על הצעיר החרדי.

אלא שגם אם הצליחה הציונות להנחיל את השפה העברית המודרנית על כל מרכיבי החברה הישראלית – קשה למצוא כיום במדינת ישראל יהודים שהעברית שלהם איננה ‘שפת האם’ שלהם או לפחות שפתם היומיומית – השפה הפנימית מכל מקום, הסגולית והייחודית לכל קבוצה ותת-קבוצה בחברה החרדית נשארה עדיין שונה ומובחנת.

ניקח לצורך העניין בחור צעיר, קצת אחרי ימי בר המצווה שלו, הנרשם לישיבה קטנה קלאסית. עולם המונחים שלו, התנסחות הדיבור אליה הורגל, מקבלים שינוי עצום. מושגים אותם כלל לא הכיר, וסגנון דיבור הכולל גם ‘סלנג’ ישיבתי, הופכים כעת לחלק מהשפה היומיומית שלו. קשה להפריז בחשיבות של השינוי העצום, או בייחודיות של השפה החרדית-ישיבתית הזו. מילים שבעיני הישראלי הקלאסי יישמעו כבלתי הגיוניות בלשון המעטה, הם כעת מבנה הלשון הבסיסי של הנער המתבגר.

שפת סתרים

ולשפה הזו, כאמור, קודים ופרשנות משלה, עד שלמתבונן מהצד עשויה היא להיראות כשפת סתרים.

הנה שלוש דוגמאות לשימוש מושאל או רחב במילים מוכרות. כבר בימיו הראשונים של הנער בישיבה הקטנה החדשה שלו הוא עשוי לשמוע שוב ושוב את המינוח “אוחז” על שלל הטיותיו:

– אתה אוחז כך?

– מה הוא אוחז?

– הם אוחזים בלעשות כך וכך, ואפילו – אתה אוחז בלתבוע אותו? וכן הלאה.

תרגומה המילולי של המילה ‘אוחז’ בשפה העברית היא תפס או החזיק. בשפה הישיבתית המשמעות שונה לגמרי. כאשר מפנה מאן דהוא לחבירו שאלה האם הוא ‘אוחז’ כך, כוונתו היא האם הוא חושב כך, האם לתפיסתו כך יש לראות את הדברים, האם זו כוונתו. זו משמעות שונה לחלוטין.

כך גם כאשר עושים שימוש במינוח ‘שייך’. פירושה הפשוט של המילה שייך, הוא ביטוי לייחוס בעלות על אובייקט כל שהוא. בעגה החרדית – ישיבתית המשמעות שונה לגמרי. ‘שייך’ הוא קשר חיובי בין שני נושאים. דוגמאות פרקטיות:

–  ‘אין לו מה לגשת למוסף בימים נוראים, הוא לא שייך בכלל לפרשה’.

–  וגם: ‘אתה אוחז שפלוני מתאים להיות ר”מ בישיבה גדולה? אין לו בכלל שייכות לזה’!

אתה שומע או שאתה עדיין לא בגיל?

כאשר בחור ישיבה אומר שהוא ‘שומע’, הוא לא מתכוון רק לחוש הפיזיולוגי המאפשר לו לקלוט קולות וצלילים אלא שהוא נכון לקבל את דברי בן שיחו, או לפחות להבינם, כך גם כאשר מבשרים כי פלונית החלה ‘לשמוע’ הצעות שידוכים. דוגמאות נוספות הם השימוש המופרז במילה ‘מושחת’ ו’שחיתות’ על כל מקרה חריג, החלפת המושג דעת הקהל במילה ‘הציבור’, משמעות המינוח ‘התחזקות’, והפועל ‘מסר שיעור’ במקום העביר או נתן שיעור.

הדוגמאות הנ”ל, המצטרפות לעוד עשרות או מאות ביטויי לשון, ראשי תיבות, וביטויי עגה חרדיים מהווים בשורה לציבור החרדי. התפיסה הציונית ביקשה להנחיל את השפה העברית המתחדשת לכלל האוכלוסייה שעלתה והתיישבה בארץ. לא היתה זו הקנייה של ‘מערכת סמלים בעלת חוקיות המאפשרת קידוד מידע ותקשורת בין אנשים’ כהגדרת המילון, כי אם ניסיון לשלול את דמותו של היהודי הגלותי שאחד ממאפייניו היתה שפתו המיושנת והגלותית.

השפה העברית ישראלית, הצברית, נועדה לסמל את היהודי החדש, מן הזן המשובח, המסוגל לייצר תרבות משלו, צבא משלו, וכמובן שפה משלו. החדרת האתוס האנטי גלותי ללבותיהם של העולים החדשים היתה באמצעות ספרות עברית, קריאה לשימוש בשפה העברית, ושלילה עד כדי דמוניזציה של היהודי הגלותי ושפתו.

מן הבחינה הזו דומה, לא הצליחה הציונות. היא אמנם חוללה את המעבר משפות לועזיות לשפה העברית בקרב תושביה היהודיים של המדינה כולה, אך לתוככי קרביה של העברית החרדית היא לא הצליחה לחדור. הפער בין שתי החברות, רב על המשותף מסתבר, והשפה העברית החילונית וערכיה לא החליפו את השיח והדיאלוג החרדי.

בן ישיבה הנטוע באהלה של תורה, יוכל אמנם להבין את רעהו החילוני, אך כאשר יתארו שניהם סיטואציה כלשהי יהיה הטקסט שלהם לגמרי שונה. במילים אחרות, אנחנו מדברים אמנם עברית, אבל אנחנו עדיין לא ישראלים.