הצדק נעשה: המדינה תשלם 25,000 ש”ח ל-62 מ’ילדי טהרן’

ילדי טהרן ממשיכים להאשים: 62 איש הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בדרישה לקבל כספי שילומים מגרמניה, כניצולי שואה, וזאת בשל העובדה כי עד היום לא הוכרו ילדי טהרן כניצולי שואה, מכיוון שלא ניצלו במישרין משטחי הכיבוש הנאצי.

התיק נידון בפני סגנית נשיאת בית המשפט המחוזי ד”ר דרורה פלפל, ופסק הדין ניתן היום.

ראשיתו של הסיפור, בתביעה זהה שהוגשה ב-2007 על-ידי 217 ילדי טהרן, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ונידון אף הוא אצל השופטת פלפל. בית המשפט דן בנושא, כשהשאלות שעמדו בפניו היו, האם חלה התיישנות על התביעה? והאם ילדי טהרן אכן זכאים לשילומים מגרמניה?

בית המשפט הכריע, כי בשל הנסיבות המיוחדות במקרה, לא חל עליו חוק ההתיישנות, וניתן גם בחלוף עשרות השנים לתבוע את הכסף.

בשאלת הזכאות קבע בית המשפט, כי מכיוון וכספי השילומים הועברו מגרמניה לישראל לצורכי שיקום הניצולים ויישובם בארץ, כשהחישוב היה של 3,000 דולר לאדם, ובערכים של היום כ-50,000 ₪, ומכיוון ואותם ילדי טהרן לא נהנו מהשיקום והיישוב, הרי שהם זכאים לקבל את הכסף היום.

המדינה ערערה לבית המשפט העליון, שקיבל את הערעור, ודחה את פרשנות בית המשפט המחוזי להסכם השילומים. אך מכיוון ובמהלך הדיון הסכימה המדינה לשלם 25,000 ₪ לכל אחד מהתובעים, והכסף כבר הועבר להם, פסק בית המשפט העליון, כי המדינה לא תגבה את הכסף בחזרה.

לאור פסק הדין דלעיל, תבעה קבוצה נוספת של 62 אנשים, הטוענים שהם חלק מילדי טהרן, בדרישה שגם הם זכאים לקבלת כספי השילומים.

כאן עלתה לדיון השאלה האם ראוי מטעמי צדק, לקבל גם את התביעה השנייה, וזאת משום שחלק מקבוצת ילדי טהרן כן קיבלו סכום כספי, ואם הקבוצה השנייה לא תקבל, הרי שיש בזה משום חוסר צדק.

לאחר שהאריכה במובאות וציטטות, על מהות הצדק ועל כך שכולם צריכים לקבל את אותו הדבר, הכריעה השופטת פלפל כי המדינה תחויב לשלם 25,000 ₪ לכל אחד מילדי טהרן שכלולים בתביעה השנייה.

מי הם ‘ילדי טהרן’?

ילדי טהראן הם קבוצת ילדים יהודים ניצולי השואה מפולין, שהגיעה לישראל בשנת 1943 יחד עם צבא אנדרס. הם ברחו עם משפחותיהם בפרוץ מלחמת העולם השנייה אל החבלים המזרחיים של פולין. חלק מן הפליטים הוגלו על ידי הסובייטים מזרחה לסיביר ולברית המועצות האסייתית וחלקם נסו לאזורים אלה עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941.

עם הקמת הצבא הפולני על אדמת ברית המועצות בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, שקיבל את הכינוי ‘צבא אנדרס’, נספחו אליו אלפי פליטים ובהם הילדים. ב-1942 הגיע צבא אנדרס לאיראן שהייתה בשליטת הבריטים. הסוכנות היהודית בטהראן הקימה מחנה לילדי הקבוצה שנקרא ‘בית הילד היהודי’ וריכזה בו 719 ילדים.

לאחר מסע נדודים הגיעו הילדים לארץ ישראל – ובמדינה התפתח ויכוח חריף בעניין קליטתם, בין גורמים דתיים לחילוניים על חינוך הילדים. הגורמים הדתיים, והרב הראשי לישראל ביניהם, דרשו שכל ילד יהודי שאין לו הורים יישלח למסגרת חינוכית דתית. לעומתם, גורמים חילוניים דרשו למסור את הילדים למסגרות חילוניות, ובפרט קיבוצים, באמרם ששם ישנם תנאים טובים יותר. החרדים זעמו על הכנסת הילדים למוסדות חילונים מכיוון שרוב הילדים גדלו, לטענתם, בבתים חרדים בפולין.

עד היום מהווה פרשה זו סמל לעקירת הדת שבוצעה על-ידי השלטון הציוני.