הילדה שחילצנו מן המנזר • הסופרת רבקה גלאי עם סיפור אמיתי לחג

ככל שנוקפות השנים, נראה הסיפור הזה הזוי גם בעיני. אבל, הוא התרחש במציאות. ואני הייתי חלק ממנו.

הסיפור התהווה ונולד, בעצם, בגלל נחישותה של אמי ורדיפתה אחר עשיית חסד. במעשה הספציפי הזה ראתה אמי חובה שאסור להתחמק ממנה, למרות שהטיפול בעניין היה בלתי אפשרי במבחן המציאות וההיגיון.

באותה עת היינו, אחותי ואני, בכיתות האמצעיות של בית הספר העממי. הגיעה אלינו שמועה עקשנית שסיפרה כי נעמי, בתה של שכנתנו לשעבר, נמצאת בפנימייה בכרמל הצרפתי, ובפנימייה הזו מתחנכים על ברכי הנצרות!

הכרנו היטב את נעמי. היא הייתה בת גילנו. היינו פוגשות בה לעיתים קרובות, לפני שעקרנו מקריית חיים אל קריה סמוכה.

אמי נחרדה מהעובדה הנוראה. בת ישראל רכה בשנים בבית ספר נוצרי!

היא לא התעצלה וצעדה רגלי עד לביתה של נטי, אמה של נעמי. כידידתה הקרובה, הרשתה לעצמה לחקור את נטי לפשר המהלך. נטי חשה מבוכה והשתדלה להסביר את עצמה: עבודתה כרופאה בבית החולים רוטשילד, דורשת ממנה להיעדר מן הבית שעות מרובות. המשמרות אינן קבועות והיא נמצאת שם ימים שלמים, ואין לה שום פתרון לילדה. כך אמרה.

גם עבודתו של האב ריתקה אותו במשך שעות רבות של היום. לכן הייתה פתוחה להצעה שהציעה לה מרי, אחת מצוות האחיות במחלקה שלה.

מרי הייתה מתנדבת מסקנדינביה שרצתה לתרום לעם היהודי שנה מחייה, ובאה ככוח עזר לבית החולים. מרי שיבחה את בית הספר שעל הכרמל והצליחה להלהיב את נטי.

“את לא צריכה לשלם אפילו פרוטה. רק לשלוח את הילדה. הביגוד, האוכל, המגורים והלימודים, הכול בשפע והכול על חשבונם”, הבטיחה מרי לנטי.

האימוץ

הסחר בנשמות הוא יותר משווה ערך כספי בדת הנוצרית. אולם, אמה של נעמי לא התעכבה לחשוב על הפרט “השולי” הזה. היא הייתה עסוקה במירוץ האינסופי אחרי השעון וההצעה הזו נראתה לה כפתרון אידאלי.

לנטי לא היה שום קשר לדת, למרות שבערב שבת הייתה מדליקה נרות, מצוות אנשים מלומדה. כך ראתה אצל אמה. אבל אפילו היא נראתה נבוכה אחרי השיחה עם אמי. מה שנקרא בסלנג : נפל לה האסימון. אבל היא לא ראתה באופק שום פתרון מתקבל על הדעת.

באותו יום שבה אמי מן הביקור אצל נטי, עצובה ומהורהרת. היא הפכה בראשה בנושא וחיפשה פתרון יצירתי. לאחר יומיים של התחבטות, היא החליטה, באומץ לב רב, לבקש מנטי את ילדתה. כלומר, לקחת אותה אל ביתנו שתדור במחיצתנו.

כשאמי הופיעה שוב בביתה, היא מצאה את נטי קשובה ונכונה בכל ליבה לתקן את המעוות. היא הופתעה מהצעתה של אמי וקבלה את הצעתה בידיים מושטות. היא לא מצאה מילים להודות לאמי. אני ליוויתי את אמי באותו יום לקריית חיים והייתי נוכחת במעמד המרגש. במו-עיני ראיתי איך הרופאה המכובדת והקשוחה מזילה דמעה.

“הצלת אותי”, אמרה לאמי וחבקה אותה.

אחרי זה הוסיפה בשפל קול: “אני מאוד מקווה שלא נגרמו כבר נזקים לנפשה הצעירה”. אחר כך היא הוסיפה בביישנות: “אני לא מבינה איך הייתי כל כך אטומה ועיוורת”. היא ייסרה את עצמה.

עיניים גדולות ויוקדות

שלהי החורף התדפק על חלוננו. סוף חודש אדר היה כשנעמי הגיעה אלינו, נבוכה ומהססת. בידה הייתה מזוודה שהכילה את בגדיה. אחותי ואני השתדלנו מאוד לקרב אותה ולהנעים לה.

אבל עצב עמוק שכן בעיניה. היא לא נדבה אפילו חיוך אחד. העצב התהומי רק הלך והעמיק. הרגשנו שלבה עדיין במקום שממנו נשלפה כך בפתאומיות. אין זה דבר של מה בכך לנייד ילד צעיר ממקום למקום, כאילו היה כלי או רהיט.

 מדי ערב, לפני שהלכנו לישון, הבחנו כיצד היא עוקבת אחרינו בסקרנות כשאמרנו בקול רם קריאת שמע על המיטה. עיניה הגדולות בערו אז במין אש יוקדת. ראיתי אותה מלווה בעיניה כל פעולה שעשינו. הייתה בוחנת אותנו ושותקת.

בכלל, רוב הזמן הייתה שותקת. היא הייתה יוצאת אתנו בבוקר ללימודים. היא הייתה בכיתה אחת עם אחותי, שגם עזרה לה בהכנת שיעורי הבית. נעמי התגלתה כתלמידה טובה. התשובות שלה (בכתב) היו מנוסחות ברהיטות.

אחרי פסח, נראה היה כי היא מסתגלת יותר אל סביבתה החדשה. ערב אחד היא בקשה שנלמד אותה לומר קריאת שמע שלפני השינה. נעמי הואילה אפילו לומר כמה משפטים ארוכים, דבר שלא עשתה עד עכשיו. היא סיפרה לנו שבפנימייה שבה שהתה, לימדו אותן נוסח של תפילה. זו הייתה, לדבריה, תפילה אותה הן אמרו כשנאלצו ללכת בערב במסדרון החשוך, שהוביל מחדרי השירותים אל חדרי השינה. שם במסדרון היו נעמדות ליד פסל “האם” וממלמלות את התפילה.

אנחנו, כילדות תמימות, הזדעקנו מיד ופלטנו בלי לחשוב “זו עבודה זרה ממש”. אבל אז ראינו שהיא נפגעה עמוקות והשתתקנו.

אחר כך, בינינו לבין עצמנו, גיבשנו דרכי פעולה. החלטנו שלא נועיל למצב על ידי קנטור וכעס. חייבים לנקוט בדרכי נועם שיאהיבו עליה את התפילה והמצוות. לימדנו אותה קריאת שמע. ומני אותה ערב הייתה מתפללת לפני השינה בדביקות גדולה, כמתרפקת על געגוע עצום.

נראה היה כי התפילה הזו ממלאת חלל שנפער בליבה הצעיר. היא ברכה יחד אתנו לפני ואחרי הסעודות. היא עשתה זאת ברצון רב.

אבל עדיין לא הצלחנו להפיק ממנה בדל של חיוך. עדיין היה דוק של עצב מכסה את עיניה הגדולות, שצבען כעין השמיים. אפילו כשאמה, נטי, הייתה מגיעה לבקר אותה, לא ראינו חיוך על שפתיה, למרות שהבטיחה לאמה שמאוד טוב לה כאן ושאנחנו חברות מסורות לה.

העוגה החייכנית

לפני חג השבועות, נדברנו בינינו – אחותי ואני – להכין לכבודה מנה חלבית עם חיוכים.

נצלנו זמן שבו היא הייתה שקועה בקריאת ספר ולא נתנה דעתה למתרחש במטבח. זה היה ערב שבועות. נגשנו במרץ ובכובד ראש למלאכה. עגלנו פרוסת גבינה צהובה שתשמש לנו כפרצוף. נבטים דקים שמשו לנו כשיער לראש. חצאי זיתים שחורים הפכו עד מהרה לזוג עיניים. בתור אף, השתמשנו בפסה משולשת של גזר. מרצועות דקות של גמבה יצרנו פה מחייך. זו הייתה יצירה נאה באמת.

המשכנו ליצור צוואר וידיים פרושות לצדדים מרצועות של מלפפון. לבסוף תקענו קיסם בקצה אחת הידיים ושמנו על הקיסם דגל. על הדגל כתבנו: נעשה ונשמע.

אמי עזרה לנו לעטוף את ה”יצירה” בזהירות ולאחסן במעמקי המקרר. הוצאנו את המגש המחייך רק לקראת הכנת השולחן לסעודה החלבית.

קראנו לנעמי ואמרנו לנו בפשטות ומתוך תום אמיתי של ילדות קטנות שאינן יודעות לזייף: “הכנו את זה בשבילך. היינו מאוד רוצים לראות גם אותך צוחקת”.

נעמי הביטה במגש ובנו חליפות ומשהו התרסק במעטפת שעטפה את ליבה.

היא התייפחה בקול ואני חשתי שהחומה נסדקה. אחרי הבכי יגיע גם החיוך, הבנתי למרות גילי הצעיר. וזה התרחש מהר יותר מכפי שחשבתי. ראינו אותה פתאום בוכה וצוחקת חליפות. ותוך כדי כך, מנסה להגיד לנו כמה אנחנו חברות טובות. בקושי יכלו להבין את דבריה אבל משהו בנוסח: “בזכותכן אני שוב שייכת לאן שאני צריכה להיות שייכת”, היה כלול בתוך הבכי והצחוק.

אחרי זה היה הכול הרבה יותר קל. היא כבר לא התגעגעה ל”שם”. היא למדה מהר והפכה לחלק הומוגני מהתנהלות הבית. נטי הייתה מאושרת.

בסוף העממי, הוריה של נעמי תכננו לעבור למרכז הארץ ונטי קבלה העברה לבית חולים במרכז. נעמי כבר הייתה נערה שאינה זקוקה לבייבי-סיטר.

ידענו שיום יבוא והיא תפנה לדרכה אך זה לא הקל על הפרידה. נפרדנו מנעמי שהייתה לנו כאחות. עם כל הקושי, הפרידה לוותה בהרגשה נהדרת. זו ההרגשה  שמרגישים כאשר מגשימים משאלה או כשמסיימים בהצלחה פרויקט.

וזו עוד זכות שרשומה בין שאר הזכויות שצברה אמי, מנוחתה עדן.