מלחמות הש”ס: מדוע באמת לא הוצע ליעקב מרגי התפקיד של שר הדתות
1.
נפתח בתמונות המסכמות את השבוע הפוליטי שהיה:
• גלעד ארדן, יום שני האחרון, ישיבת סיעת הליכוד, בחולצה לבנה, נטול עניבה, ללא החליפה המהודרת עמה נהג להופיע בימים בהם כיהן כשר.
• דוד אזולאי, משכן נשיא המדינה, התמונה המסורתית של הממשלה ה-34, מחויך כולו. ברקע, הידיעות על מינוי עוד ועוד אנשים בלשכתו, מתחת לאפו ומאחורי גבו.
• סילבן שלום, טקס השבעת הממשלה ביום חמישי, פנים נפולות. ישיבת סיעת הליכוד ביום שני – פנים זוהרות.
וכעת, להרחבה.
2.
יום שני, השעה 15:30. קומת הסיעות, מינוס 1 בבניין הכנסת.
כנהוג, מידי יום שני, ב-15:00 בדיוק, מתפללים מנחה. אחר-כך נושא ח”כ יצחק וקנין דברים. ואז – או שהסיעה נפתחת בפני התקשורת או שהדברים נסגרים מאחורי דלתיים סגורות.
למרבה הפלא, השבוע בוששו העיתונאים מלבוא. מתברר שאת קו התפר בין דובר (יעקב בצלאל, מונה לרל”ש היו”ר אריה דרעי) לדובר (גואל ועקנין, שייכנס לתפקיד בעוד מספר ימים) לא ממש היה מי שימלא, כך שהודעות לא נשלחו.
“צאו החוצה, נתחיל בישיבת הסיעה, תחזרו לכשיתאספו כל שאר העיתונאים”, המליץ דרעי לעיתונאים הבודדים שהיו באזור ונכנסו לבדוק ‘מה קורה’.
לא נעים. אבל עד לשבוע הבא כנראה שהכול יסתדר על הצד היותר טוב. ובא לציון גואל…
3.
כשיצאו הח”כים מישיבת הסיעה, פגשתי את משולם נהרי. סגן השר, משולם נהרי.
“עברת לרווחה”, אמרתי לו את שכבר נודע לו, מתברר, במהלך ישיבת הסיעה.
הוא עצמו עדיין מקווה לחזור ל’בייבי’ שלו, סגן במשרד החינוך. הריאליים יותר בש”ס מנבאים: “זה לא יילך, יהדות התורה מתעקשת על סגן אחד בלבד”.
מה למשולם נהרי ולרווחה? טוב, הוא לא משש מנותק. אחרי הכול, העיסוק בנוער נושר (עוד ‘בייבי’ של נהרי) מחובר למשרד. רק שזו לא משאת נפשו. הוא והחינוך צועדים יחד מזה שנים.
רק ביום חמישי האחרון, בפתח המליאה, פגשתי אותו כשהוא מחויך כולו. כאילו זכה בפיס.
עוד בהיותו שר בלי תיק, בממשלת נתניהו השנייה, פעל בעיקר בתחום החינוך. ד”ר המספרים, יש המכנים אותו. לטעמו, זכה בתפקיד רק משום שציית תמיד לדעת תורה. דעת הגר”ע יוסף דאז, דעת הגר”ש בעדני היום.
בסופו של יום מתברר שגם הרב בעדני אינו כל-יכול בש”ס.
4.
ומה עם ח”כ יעקב מרגי?
אם תשאלו אותו, הוא מרוצה מאוד מהתפקיד החדש כיו”ר ועדת החינוך. הוא ממש לא רצה, הוא אומר, את תפקיד שר הדתות.
האם הוא אומר אמת? בטבעו, מרגי אדם ישר. יש מצב שהוא שכנע את עצמו – עד שהשתכנע.
במבט לאחור, כשאני מביטה איך נטלו משר הדתות דוד אזולאי כל אפשרות מעשית לפעול בצורה עצמאית – מרגי צודק. תארו לכם את מרגי כשר דתות מקבל הנחתות של מינויים ‘מלמעלה’. הוא היה מן הסתם שותק ומיישר קו. אבל ‘זה לא מרגי’. או שנותנים לו ‘משרד ביד’, או שהוא לוקח את תפקיד יו”ר ועדה ושמח בה בכל ליבו.
ומה באשר לאזולאי – איך חש כשגילה כי אפילו דוברו האישי אבי רוזן (מיום ליום) לא שובץ בלשכה? ובכן, אזולאי, ממש כמו אזולאי, תמיד מרוצה. לא בכדי הוא נבחר לתפקיד. תמיד שמח, תמיד אומר ‘תודה על מה שיש’.
איכויות אנושיות, שרק הצפון יכול להצמיח. תשאלו את התושבים שם על דוד אזולאי. אני שאלתי (בקרית אתא, בחיפה, ברכסים). התשובות שקיבלתי היו מחמיאות וכללו שפע של סיפורים על עזרה, חסד ואנושיות.
כזה שר דתות יאה לה למדינת ישראל. הלוואי שיאפשרו לו לעבוד בצורה עצמאית.
5.
מדוע באמת לא הוצע ליעקב מרגי תפקיד שר הדתות, למרות שהוא מביא עמו ניסיון ברוך של קדנציה מלאה במשרד (הקדנציה של ממשלת נתניהו השנייה)?
יתירה מכך: למה לא קיבלו את המחווה שעשה כשוויתר על עוזרו האישי מזה 14 שנים, אלון נוריאל, שכל ‘חטאו’ היה קרבתו המשפחתית לאלי ישי?
תלוי את מי שואלים.
יש שיאמרו (גרסת מרגי עצמו): לא רצה. תפקיד שר דתות הוא תפקיד קשה מדי, הרבה פחות מכובד מראשות ועדת החינוך.
האחרים יזכירו איך לא דאג, בשבתו על כס השר, לקדם לתפקיד רב ראשי את חבר מועצת חכמי התורה רבי דוד יוסף. אז נכון שהגר”ע יוסף זצ”ל עצמו לא חפץ בכך, אבל זה כבר לא ממש משנה. לא מינה. נקודה.
יש שיאמרו, גם את הראשל”צ הגר”י יוסף לא טרח בשעתו לקדם לתפקיד רבה של ירושלים, בעיקר לאחר שהסיעה האשכנזית הטילה וטו (על רקע הצמדת המינוי – למינוי מקביל של הרב אריה שטרן), שהשפיע גם על דעתו של הגר”ע.
אז נכון שגם במקרה הזה לא מרגי היה האשם, אבל זה כבר לא ממש משנה. לא מינה. נקודה.
ויש שילכו אחורה, אל היסטוריה רחוקה יותר.
היה זה לאחר שאלי ישי תפס את מושכות תפקיד יו”ר התנועה, כממלא מקומו (הזמני) של אריה דרעי. יעקב מרגי כיהן אז כיו”ר המועצה דתית בעיר באר שבע, ובהמשך מונה גם למנכ”ל ש”ס.
באותה עת סבלו אנשיו של דרעי מהתנכלויות חוזרות ונשנות (“מי שהתאים לתפקיד נשאר, מי שלא – סולק”, יאמר לימים אלי ישי).
באחד הימים פיטר מרגי את ירמיהו קאליפה, ראש לשכתו של הרב יהודה דרעי, רבה הספרדי של באר-שבע וגם… אחיו של אריה דרעי.
בעקבות הצעד נפתח קרב של ממש, כשהתקשורת מציירת אותו כחלק מהמלחמה האמיתית בצמרת ש”ס בין מחנה אריה דרעי (אח של יהודה) למחנה אלי ישי והרב עובדיה יוסף.
“מרגי יורד לחיי הרב דרעי כדי להראות שהוא נאמן לשר אלי ישי ולא לאריה דרעי. מרגי מודיע בפומבי, כי הוא ביחסים טובים עם הרב, אך בפועל הוא לא דיבר אתו כבר למעלה משנה”, אמר אז קאליפה ל’מעריב’.
שנים חלפו, מרגי כבר חודשים אינו בצד של אלי ישי, הוא אפילו שירת נאמנה את הבוס החדש אריה דרעי בכל מערכת הבחירות. אבל מישהו, שם למעלה, כפי הנראה זוכר לו עוונות ראשונים.
הפנקס פתוח, היד רושמת, וכל מעשיך בספר של ש”ס נכתבים.
6.
ושוב מצאו עצמם בני משפחתו הנרגשים של יו”ר ש”ס אריה דרעי מגיעים לשמוח עמו סגירת מעגל: חזרה אל שולחן הממשלה אחרי 16 שנים.
כשהושבע על הדוכן, יכולתי לראות כיצד רעייתו יפה, שישבה בירכתי אולם המליאה, מוחה דמעות מעיניה. אימו של דרעי הניחה לדמעות לזלוג ללא הפרעה, אפילו לא ניסתה לנגבן.
אין ספק שהיה זה אחד מהרגעים היותר גדולים שלהן בחיים.
באותם רגעים נזכרתי איך שבועות אחדים לפני ששב להנהגת התנועה (כשלישייה) הגעתי אל ביתו. היה זה בחול המועד סוכות, כשנה לפני פטירת הרב עובדיה יוסף זצ”ל. איש עדיין לא ידע אז איך יגמר הסיפור – האם בהקמת מפלגה חדשה או חזרה לש”ס. בראיון הביע תקווה לחזור לתנועה, אבל עדיין לא ידע האם תקוותו תתגשם.
בכל אותן שנים שעשה בגלות יכול היה רק להביט בעיניים כלות מחלונות ביתו אל עבר הבית שברחוב הקבלן, לראות את הכבוד והתהילה להם זוכה אלי ישי, אז מנהיג ש”ס, ולחוש צביטה צורבת בלבו.
בליל שישי, כשהושבע שוב לתפקידו כשר במדינת ישראל, נסגר סופית עידן הסבל.
בטקס חילופי השרים עם השר נפתלי בנט, סיפר כי חש כמו חוני המעגל. כמוהו, גם הוא חש שנחת לעולם שונה, בלתי מוכר.
להזכירו, הנה הסיפור המלא על חוני המעגל: אחרי 70 שנה בהן ישן במערה, התעורר, נכנס לבית המדרש והחל לתרץ שם קושיה אחר קושיה. אמרו החכמים שהמאמרים מיושבים וברורים כאילו היה כאן חוני המעגל.
אמר להם: אני חוני, אך הם לא האמינו. מרוב צער, התפלל וביקש נפשו למות.
וכך היה.
בתקווה שאריה ייכנס אל המשרד, יצליח, עד שיאמרו הפקידים: “הוא מצליח כאילו היה כאן אריה דרעי”. והגם שהם יתקשו להאמין כי הוא- הוא דרעי ההוא – יחייך את חיוכו המפורסם, וחלילה לא יישבר מרוב צער.
7.
כשהוא יושב סביב אחד משולחנות מזנון הח”כים, העלה ח”כ יואל חסון זכרונות.
ההיסטוריה שלו בכנסת מפותלת למדי. בכנסת ה-17 כיהן כיו”ר סיעת קדימה. עם כינונה של הכנסת החדשה הציעה לו יו”ר מפלגתו (קדימה ז”ל) ציפי לבני, ליטול את תפקיד ראשות הוועדה לפניות הציבור.
“בן כמה אני נראה לך?” – שאל אותה, ספק מופתע, ספק נפגע. “איזה זקן שתדחפי אותו למושב זקנים?”
היא ענתה לו: “קח יום, תחזור אלי עם תשובה”.
כשחזר, הייתה תשובתו חיובית.
במבט לאחור, זו הייתה הקדנציה המאושרת שלו. “ארבע פעמים הצלחנו להזמין אל הוועדה את ראש הממשלה, פעמיים בעקבות השריפה בכרמל, פעם בנושא רשות השידור והייתה עוד פעם שאיני זוכר על מה הייתה, אבל אין ספק שהיו אלו שנותיה היפות של הוועדה”.
היום, כשהוא חבר ב’התנועה’ בתוך המחנה הציוני, שאריות בלבד של מה שהייתה פעם ‘קדימה’, הוא ממתין בסבלנות לשיבוץ ראש מפלגתו.
8.
“אתה כל-כך חגיגי היום”, אמרתי לבוז’י הרצוג, יו”ר מפלגת העבודה ו…יו”ר האופוזיציה, בליל שישי. “זה לכבוד הממשלה החדשה?”
“לא, זה כי אני מתכוון להפילה” – הבהיר חד משמעית, ורץ להצטלם עם בנותיו של אריה דרעי. לבקשתן, כמובן.
בעתיד הקרוב הוא יעשה הכל כדי שאביהן יסיים את תפקידו תחת נתניהו, אבל הערב הזה עוד אפשר לחייך. ולהצטלם חגיגית.
9.
“אני כל-כך אוהב את אבא שלכן”, נעתר גם השר נפתלי בנט לבקשת הסלפי של הבנות.
הן, שכבר עברו כל-כך הרבה בחיים, מן הסתם מודעות לכך שאלו אמירות חנפניות, שאיש מהפוליטיקאים אינו מתכוון ברצינות.
אם היה בנט אוהבו של אביהן, לא היה מתרחש הקרב סביב תיק הדתות.
ש”ס, נזכיר, ניצחה בסופו של מאבק בנוק-אאוט.
10.
מלמעלה, מיציע המכובדים, השקיפו על טקס ההשבעה שרה נתניהו, כשלצידה הנשיא רובי ריבלין ורעייתו נחמה.
בעוד שרה כבר מורגלת בכללי הגינונים של הטקסים (ניסיון של ארבע השבעות אינו בא ברגל), לגברת ריבלין זו הייתה הפעם הראשונה בה היא משתתפת בהשבעת שרים, כאשת הנשיא.
בהיותה אישה לבבית מאוד, התקשתה לעצור את עצמה. היה זה כאשר חלף ממש מתחת למקום מושבה השר הטרי חיים כץ, ידידם הטוב של בני הזוג ריבלין ומי שפעל ללא לאות למען בחירתו של רובי לנשיאות, היא נפנפה לו בידה לשלום.
רובי, שמבין כי הדבר אינו מקובל ובהחלט שלא לפי כללי הטקס (הגם שאיש מהסדרנים לא יעיר לרעיית הנשיא), אחז בידה ועצר את הנפנוף.
אם היה זה רגע מביך עבורה, הדבר לא ניכר בפניה. כמי שידועה כאשה עממית, המעוניינת להמשיך ולשמור על פשטותה, היא פשוט ‘זרמה’ עם ההערה.
11.
בערב השבעת הממשלה לא הייתם רוצים להתחלף עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עת ישב בכיסאו, לאורך כל הערב, כמי שכפאו שד.
לא הייתם רוצים להיות במקומו של גלעד ארדן, שר במשך שש שנים בממשלות ישראל, כאשר הסדרנים נאלצו לרמוז לו בעדינות כי עליו לפנות את מקומו על כורסת השר, לטובת הספסלים של ח”כי הליכוד.
אל תקנאו גם בשר סילבן שלום, שישב לצד נתניהו כשכיסאו, רוב הזמן מוסט הצידה. בבחינת: שנינו ביחד, אבל כל אחד לחוד. משרד הפנים המצ’ומק אותו קיבל לידיו לא היטיב עם הבעת פניו הכעוסה. הוא לפחות היה חכם (שלא כמו גלעד ארדן), ידע להישאר ‘על הגלגל’ של שולחן הממשלה.
ומעל לכל – לא הייתם רוצים להיות בערב הזה במקומו של אלי ישי, שר בממשלות ישראל שנים רבות, סגן ראש ממשלה בדימוס, חבר קבינט – האיש שנותר בודד בביתו. הוא – והחובות המעיקים.
12.
ביום שני, בישיבת סיעת הליכוד, כבר השתנתה לגמרי ארשת פניו של סילבן שלום. כבר בחלק הפתוח לתקשורת, נטל לעצמו את רשות הדיבור, ונשא דברים בפני ראש הממשלה, השרים והח”כים.
בהמשך התברר מאין שאב את ביטחונו העצמי ומדוע השתנו פניו: האיש ‘לא פראייר’. מלבד משרד הפנים (המצומק, מאז הוצא ממנו מנהל התכנון) העניק לו ראש הממשלה גם את המפתחות להנעת תהליך השלום (יש שיאמרו, נתניהו לוחץ על הברקס, יסובב סילבן את המפתחות כאוות נפשו).
אבל תודו, שכבוד יש כאן – והרבה.
אילו השכיל גלעד ארדן לנהוג כמותו וליישר קו עם התפקיד שהוצע לו, היה מן הסתם מתוגמל אף הוא, בהמשך או מיד. ליכודניקים רבים מבקרים את צעדו, ואף משווים אותו “לשטות שעשה גדעון סער כשעזב הכול והלך הביתה”.
“נו, מה יצא לו מזה”, הם שואלים ובצדק.
“הוא ילדותי”, היו שאמרו.
אבל אחרי הכול, לא כל אחד מסוגל להיות דוד אזולאי. גם לא סילבן שלום.
תגובות
אין תגובות