כשח”כ רועי פולקמן מכולנו מספר על יצחק, חסיד גור מאשדוד

ח”כ רועי פולקמן, ממפלגת כולנו, נשא היום את נאום הבכורה שלו במליאת הכנסת.

גדלתי כבן יחיד, בדירת שיכון בת שישים מטרים ברמת אביב – רחוק למדי מהתדמית הנהנתנית והמנוכרת של השכונה. גם למצליחנות הרווחת סביבי לא ממש התאמתי: בגיל שבע עשרה נשרתי מבית הספר התיכון, וכאשר רבים מחבריי פנו לעתודה הטכנולוגית, בסביבה שבה מצוינות הייתה שווה הייטק, התגייסתי לגרעין נח”ל שנשלח לקיבוץ נאות סמדר שבערבה.

בקיבוץ הקסום הזה נחשפתי לתפיסת חיים ולשיח אחר שלא הכרתי. גיליתי לאילו הישגים מופלאים ניתן להגיע כשאיכות החיים מתבססת על יחסים בין אנשים ולא על הרכוש או הנכסים. גיליתי מודל חדש של מצוינות, שלא הכרתי מהבית: מצוינות קהילתית.

באותה תקופה בקיבוץ התאהבתי במדבר, וגם בבת גרעין – שבעקבותיה הגעתי, עם סיום שירותי הצבאי, לירושלים. לאורך השנים התגוררתי בגילה ובגבעה הצרפתית, בנחלאות, בקרית יובל ובעין כרם. ירושלים הפכה, ברמה העמוקה והבסיסית ביותר, לחלק בלתי נפרד מהזהות שלי.

יחד עם חבריי לאוניברסיטה הקמתי את תנועת ‘רוח חדשה’, והתחלנו לפעול יחד במטרה לקרב צעירים אל העיר; לפתח מסלולים של התמחות ומעורבות חברתית; לקדם יזמות, יצירתיות וחדשנות; ולהעצים את רוח הקהילתיות בירושלים.

באותה תקופה נשאלנו לא אחת אם במוקד העניין שלנו נמצאת ירושלים. התשובה לכך הייתה שלא – מוקד העניין שלנו היה ונותר החברה הישראלית. אבל בירושלים גילינו שאנחנו יכולים לקדם את המהפכה החברתית והערכית שרצינו לחולל.

 גילינו, כמו רבים לפנינו, שכאשר נופל דבר בירושלים, הבשורה יוצאת למרחוק.

אז הבנתי שבנקודת המפגש בין ה”תל-אביבי” ל”ירושלמי”, נמצאת המצוינות הישראלית האמיתית: זו שמשלבת בין האישי והקרייריסטי למשותף והחברתי;

ההישגיות והפתיחות של תל אביב, יד ביד עם הערבות ההדדית והקהילתיות בירושלים. המצוינות הזו תתממש רק אם נדע, כחברה, לחזק ולהדגיש את הקו המחבר בין שני הקצוות הללו:

רק אם  עידו, הסטודנט למדעי המחשב מאוניברסיטת תל אביב, יבקש ללמוד ולו מעט מהנתינה של יצחק – חסיד גור מאשדוד, שעוסק בגמילות חסדים ומתנדב ב”הצלה”; ורק אם יצחק בתורו, יהיה פתוח מספיק כדי לשאול מהיצירתיות, הסקרנות והעניין הגלובאלי של עידו.

הייתי רוצה שמפלגות חילוניות בבית הזה יידעו לראות גם את צרכיו של יצחק, שהוא אזרח משלם מיסים המחפש את מקומו במעגל העבודה, ובסופו של יום, פשוט רוצה, כמו כולנו, להתפרנס בכבוד ולדאוג לילדיו.

הייתי רוצה שעמיתיי מש”ס ויהדות התורה, יבינו איך נראים החיים בארץ גם מנקודת מבטו של עידו, שאחרי שלוש שנים מפרכות בשירות קרבי בצה”ל, שוכר דירה בעיר ומתחיל ללמוד באוניברסיטה. ההורים שלו עוזרים לאחותו הגדולה לקנות דירה, והוא לא רוצה להכביד עליהם, אז כדי לשלם את שכר הדירה ואת שכר הלימוד הוא עובד בכל ערב ומגיע תשוש לכיתה.

יצירת החיבור בין חלקי העם השונים ומינוף היתרונות והאיכויות שלנו כחברה – זהו בעיניי המפתח להגשמת “החלום הישראלי”.