ירושלים: העיר של מנוחה פוקס

ירושלים שלי  –  ירושלים של מטה. זו העיר שתחילתה בשיר: “ירושלים של זהב”, שהיינו שרים בימי ילדותי על כל במה אפשרית, והמשכה ב”לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה”. של אברהם פריד.

ירושלים שלי  – זו הצעידה של שבת אל הכותל המערבי, בלי לחשוב פעמיים, גם אם זה אורך שעה וחצי או שעתיים, רק כדי להרגיש את רגלי מוליכות אותי לשם, רק כדי להמחיש את הכתוב בתהילים: “עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים” וכבר כל השבוע נראה אחרת.

ירושלים שלי זה אוויר ההרים הצלול והמופלא. אותו אוויר שאדם המגיע מהשפלה לא יבינהו, אותו אוויר שגורם לך להתמכר לו, לנשום את ריחו וגם ללבוש סוודר למענו בשעת ליל שבאמצע הקיץ הלוהט.

ירושלים שלי זה להיות “ירושלמי” ולהרגיש “בבית”, בכל מקום שרק תפסע, על אף שירושלים התרחבה והתמתחה ואין כל קשר בין שכונה לשכונה.

ירושלים שלי זה ללכת ברחוב ולשים לב שכל אחד אומר לך: “שלום”! אחר כך מתברר שלא רק שהוא לא שכן שלך דלת ממול הוא בכלל משכונה מרוחקת, אבל הוא מכיר אותך מאיזה שהוא מקום, כי שניכם “ירושלמים”.

ירושלים שלי זו ירושלים שבה בגינת השעשועים אפשר למצוא אישה כמוני שיושבת עם עט ודף לכתוב עוד טור, כתבה או סיפור בהשראת האווירה הירושלמית הטהורה. שבה נראה ראש ישיבה יושב עם בחור, בן טיפוחו, על ספסל עץ בגינה ושניהם ממתיקים סוד, וכיתת תינוקות של בית רבן מסיימת זה עתה שיעור תורה של בוקר צח ברחבת הגינה ושירתה: “ובנה ירושלים עיר הקודש” של ברכת המזון נשמעת למרחקים וחודרת לנשמה.

ירושלים שלי היא שכונת מגורי שאותה מפארות עשרות ישיבות קדושות וטהורות. נערי חמד שוקדים על תלמודם, ובסיומו של חג השבועות, יוצאים אלו לרקד ברחובה של עיר. ריקוד של תורה.

ריקוד של תורה בירושלים המופלאה.

זו ירושלים שלי! ירושלים של מעלה!