פלוני חייב למאן דהוא כסף.
לעיתים יודע אותו מאן דהוא, הזוכה/התובע, כי גם אם יתבע את פלוני, החייב, הרי גם וככל ויזכה, סיכוייו לגבות את חובו קלושים, שכן אותו חייב חסר כל או לחילופין יודע להסתיר את כספו היטב, או שיעשה את המיטב במהלך תקופת הדיון ״להעלים״ את כספו.
כתוצאה מכך בוחר הוא שלא לתבוע כלל. לימים נודע לזוכה כי פלוני, החייב, זכאי לקבל כסף מאלמוני, צד ג׳ כלשהו. אזי, יכול הזוכה לפנות לבית המשפט, להגיש תביעה ובמסגרתה לבקש הטלתו של עיקול על הכספים להם זכאי החייב המוחזקים אצל אותו צד ג׳.
יש לציין, והדבר הינו בעל משמעות לענין שיובהר להלן עת המדובר בבוררות ועל אחת כמה וכמה בוררות שעל פי דין תורה, כי ניתן לפתוח בהליך העיקול ולאחריו – תוך שבעה ימים – חלה החובה להגיש גם תביעה.
ראוי להדגיש, כי לעיתים מזומנות מוגשת הבקשה להטלת העיקול במעמד צד אחד. היינו, מבלי שהדבר נמסר מראש לחייב, על מנת למנוע את יכולתו לסכל את מטרת הבקשה – הטלת העיקול על כספים להם הוא זכאי והנמצאים בידי צד ג׳ – בטרם קבלת הצו אצל אותו צד ג׳/המחזיק.
אותו צד ג׳, אשר צו העיקול ניתן כנגד כספים המוחזקים אצלו, מחויב להחזיק אצלו את הכסף ולא להעבירו לחייב עד למתן הוראה אחרת על ידי בית המשפט. היה והזוכה/התובע יזכה בתביעתו, יאשר בית המשפט את העברת הכסף ישירות מצד ג׳ לזוכה/התובע. הליך זה, כאמור, מקל במיוחד את הליך הגביה ולעיתים הוא המכריע לתביעה אם לאו.
ההליך המובא לעיל, הינו הליך הנעשה כדבר יום ביומו במסגרת תביעות כספיות בבית המשפט (יודגש כי הליך עיקול שמור לתביעות כספיות בלבד). אך מה קורה עת הצדדים מבקשים לברר את הסכסוך ביניהם במסגרתה של בוררות?[1]
ראשית, בוררות מחייבת חתימה על שטר בוררות/הסכם בוררות שהוא הוא המקנה את הסמכות לדון. משכך, ברוב רובם של המקרים לא ניתן, בכפוף לבעיות המשפטיות בדבר סמכות הבורר ליתן צו עיקול שיובא להלן, ליצור מצב בו מוסמך הבורר ליתן סעד במעמד צד אחד כצעד מקדים להליך הבוררות, בשונה מהאפשרות לקבל צו עיקול במעמד צד אחד בבית המשפט. בעיה זו הינה בעיה כבדת משקל ברמה הפרקטית, אשר יכול ולמעשה מייתרת את הליך העיקול והופכת אותו לחסר תוחלת.
שנית, ההלכה המשפטית לענין מתן סעדים זמניים על ידי בורר אינה חד משמעית. סעיף יז׳ לתוספת לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות ליתן סעד הצהרתי, צו עשה או לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר שבית המשפט היה מוסמך לתיתו. סעיף 16 לחוק הבוררות, הוא הסעיף הפרובלמטי ביחס לאפשרות הבורר ליתן סעדים זמניים ובכללם סעד זמני של עיקול.[2]
הבעיה, שאולי ניתן לראות בה כבעיה הפרקטית המרכזית, גם וככל והבורר מוסמך ליתן צו עיקול, היא יכולת האכיפה של צו זה.
אמנם, לבורר סמכות לפסוק לחובת הנתבע כאילו לא התגונן – למחוק את כתב הגנתו – היה ואותו צד אינו מקיים צו של הבורר ואולם סעד זה הינו דרקוני ובעייתי ובכל מקרה שעה שהמדובר בסעד זמני בדמות עיקול, הרי המדובר בהוראה לצד ג׳ שאינו חלק מהליכי הבוררות ואינו צד להם ובנוסף לשאלת חבותו לפעול על פי הצו, הרי ממילא אם לא יפעל על פי הצו לא ניתן להטיל עליו סנקציה כזו או אחרת.
קיימת אפשרות נוספת והיא פניה לבית המשפט על מנת שיאשר את הסעד הזמני,[3] שהטיל הבורר. גם נק׳ זו הינה פרקטית במידה מוגבלת, שכן קיימת שאלה האם בית המשפט במקרה זה הינו ״חותמת גומי״ או שיכול וידון לגופו של ענין.
דומה כי הסוגיות דלעיל מטילות צל פרקטי כבד על היעילות שבהטלת עיקול במסגרת הבוררות. אם כן, מהי הדרך היעילה על מנת ״לתפוס״ את הכסף המצוי בידי צד ג׳ לפני שיעלם?
נראה כי הדרך הנוחה והיעילה היא הגשת בקשה להטלת עיקול ותביעה לצידה לבית המשפט ועם קבלת צו העיקול, להעביר את הסכסוך לבוררות, תוך הותרתו של צו העיקול אשר ניתן על ידי בית המשפט בעינו, עד לסיומה של הבוררות ואישור צו העיקול במסגרת הליך אישור פסק הבוררות.
נקיטה בדרך זו, מאפשרת לתובע להנות משני העולמות.[4]
*עוה”ד צבי (ציקי) וולפסון, הינו שותף מנהל במשרד וולפסון ויינשטיין ושות’, מתמחה במשפט מסחרי מייצג בבוררויות מסחריות, בכלל זה בפני בתי דין, ובנוסף משמש כבורר בסכסוכים מסחריים שונים.
[1] לא נדון בטור זה בנסיבות המאפשרות עיקול אם לאו.
[2] גם בענין השקלא וטריא המשפטי לענין אפשרות מתן צווים זמניים על ידי הבורר, אם לאו, לא נכנס במסגרתו של טור זה.
[3] יצוין כי אין כל מחלוקת משפטית כי עם קבלת פסק הבוררות וכחלק מתהליך אישורו, ניתן לבקש הטלתו של עיקול.
[4] יצוין כי רוב רובם של הבוררים הדנים על פי דין תורה, במסגרת זו או אחרת, מאפשרים ביצוע האמור כחלק מקדים להליך הבוררות והאמור אינו בבחינת הליכה לערכאות.