מדוע ככה זה תמיד נראה אצלו?

אופיר אקוניס – כשהשר ללא תיק החדש עבד בעבר כיועץ התקשורת של יו״ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, הוא נאלץ לשמוע שוב ושוב איך הבוס מראיין בלי בושה מועמדים להחליף אותו. חודשים על חודשים.

אחרי זה הופצה איזו שמועה קטלנית לפיה יש איזו קלטת מסתורית בה הוא מדבר סרה, אלוהים שישמור, בגברת. אקוניס עבר השפלות, עזב/הועזב, אבל שום דבר לא שבר אותו. תמיד נאמן ללא תנאי, לעולם צייתן.

ביום חמישי התברר לו שכל העבדות הזאת לא הסירה מגבו את תווית החשוד. מסוכן, מסתבר, להפקיד בידיו את תיק התקשורת. הוא עלול לגדל עמוד שידרה, חוששים כנראה בבלפור.

מה אמר אקוניס לבוס הגדול, כשהאחרון סיפר לו שיהיה ״שר במשרד התקשורת״ ולא ״שר התקשורת״? האם העז לצייץ? לרטון? לנסות לשכנע שוב את ביבי בנאמנותו, כאילו עשרים שנה של מסירות אינן מספיקות?

יולי אדלשטיין – בעשרות שנים של כנסת נבנתה איזו מסורת צנועה שבמסגרתה יו״ר הכנסת מפגין ממלכתיות, מעז אפילו לגלות עצמאות מול ראש הממשלה ממפלגתו.

מיצחק ברמן, דרך שבח וייס, אברום בורג ועד דליה איציק ורובי ריבלין.

עד שהגיע אדלשטיין.

כבר כשלקח את התפקיד, תוך שותפות לתרגיל המסריח במהלכו הודח ריבלין, היה ברור שמשהו השתנה אצל אדלשטיין. יו״ר הכנסת לא העלה את חוק מע״מ אפס, כשלא היה נוח לנתניהו. הוא נתן יד לתהליך מצ׳וקמק של שינוי חוק יסוד הממשלה ביומיים וחצי על ידי ממשלת מעבר.

יו״ר הרשות המחוקקת ניצח על בריאת סט שלם של כללים חדשים, שנתפרו במיוחד לחשדנותו האינסופית של ראש הממשלה, שהיה חייב שהם יצביעו בעד הרחבת הממשלה, לפני שהם יודעים מה נותנים להם. גועל.

סילבן שלום – ״משרד החוץ או בחוץ״, שנו באוזנינו שוב סילבן ואנשיו. ״הפעם הוא רציני״, הם חזרו והדגישו לעיתונאים הספקניים, שזוכרים איך ב-2009 האיומים האלה הסתיימו בזה שסילבן קיבל את הכיסא ליד נתניהו, כדי שיראו אותו בפריים הטלוויזיוני הקבוע של ישיבות הממשלה.

האיש שאף כיבוד ריק לא זול מדי בשבילו, קיבל את התואר המבזה מכולם: ״המשנה לראש הממשלה״, המצאה שנתפרה לאיש רודף כבוד אחר (שמעון פרס) ולא הגיעה מעולם לספר החוקים שלנו (אבל נראית מעולה בכרטיס הביקור באנגלית).

מעניין איך בישר הדפיוטי פריים מיניסטר, החדש (שמשום מה לא גילה עניין מינימלי במשרד האנרגיה ומים) לראש הממשלה ששוב הוא איים באקדח ריק מכדורים והוא מוכן לקחת את תיק הפנים המסורס.

לא פחות מעניין מי הפעם יהיה הדובר של המשנה שייאלץ שוב לנהל את המריבות עם מפיקי התוכניות בטלוויזיה – שלא ישכחו חלילה לכתוב שהשר הוא ״המשנה לראש הממשלה״.

בנימין נתניהו – איך הבן גוריון המודרני שלנו מסביר לעצמו את חוסר הכבוד והבוז שרוחשים לו כמעט כל עמיתיו?

הסאטיריקן המבריק, איוב קרא, מאשפז את עצמו בבית חולים ומקבל ״סגן שר במעמד שר״. צחי הנגבי מכחיש אותו תוך כדי נאום ההשבעה שלו. גלעד ארדן אומר לו ׳לא׳. אלקין עושה שרירים, איווט מקלל אותו.

תשע שנים שהוא ראש ממשלה, נבחר לכהונה רביעית, גבר על כל אוייביו, כולל המדומים, ועדיין נאלץ להתרוצץ בליל ההשבעה שלו כמו עכבר מורעל בכנסת, לבקש את דחיית שעת ההשבעה, לבייש ולהתבייש, בדיוק כמו בערב המסויט ההוא ב-96, כשרק החל את תפקיד ראש הממשלה.

איך נתניהו מסביר לעצמו שככה זה תמיד נראה אצלו?

הציבור – אנחנו הכי פתאטיים. שוב כותבים, שוב מבקרים, אבל בסוף-בסוף אקוניס וסילבן ואדלשטיין וביבי ימשיכו לנהל אותנו ואנחנו נמשיך להתמודד עם תחושת הבחילה הזאת, עם המבוכה והבושה וההרגשה שהטקס הזה, הממשלה הזאת, זה בכלל לא שלנו.

הדבר הזה, מה שזה לא היה.

• המאמר התפרסם ב’הארץ’: http://drucker10.net