צילום סלולרי ירושלמי • ספיישל תמונות

בשנת 1930 הגיעה נחמה ליבוביץ’, יחד עם בעלה ליפמן, לראשונה לארץ ישראל.

בספר ‘נחמה’, הביוגרפיה שכתבה עליה, מספרת חיותה דויטש כי הזוג הצעיר נסע לראשונה בחייו לירושלים, ובירידה מן הקסטל קראה נחמה בקול רם את השלט בצד הכביש: “הישאר בהילוך נמוך!”

השניים – ששלטו בעברית מליצית וגלותית אך לא בעגת הדיבור הישראלית – לא הבינו שמדובר בתמרור תנועה, וחשבו שמדובר באמירה שכולה הכוונה רוחנית: העולה לירושלים חייב להנמיך את קומתו בענווה. כך ראוי לבוא בשערי עיר הקודש.

אבל לא רק אנשי רוח צריכים להיכנס לירושלים בהילוך נמוך, גם צלמים חובבים. מאז שאני גר בעיר אני מגלה שלא צריך לביים בה כלום, לא להזיז ולא ליזום, אלא פשוט להסתכל ולחוות. לאורך הדורות קשרו לירושלים אינספור כתרים ותארים. הכול נכון: היא קדושה ונשגבת ומשוש תבל וקריה נאמנה, אבל עיר הקודש היא גם, במחילה, מאוד מאוד פוטוגנית.

יש אנשים שהסיוט הכי גדול שלהם הוא להיתקע ברחוב עם טלפון סלולרי שהבטרייה שלו אוטוטו נגמרת. מה יהיה? הם עומדים להפוך לכמה דקות לאדם לא זמין. איך יתפסו אותם? איך הם יתַקשרו עם העולם? אני מכיר את הפחד הזה, אבל בירושלים הבהלה גדולה יותר.

יותר משמפריע לי שלא אהיה זמין, אני חושש שפתאום תתרחש מולי סיטואציה מעניינת ודווקא אז הנייד – ועמו המצלמה – יהיו מנוטרלים. זה כבר קרה לי כמה פעמים. חבל על דאבדין.

אז לרגל יום ירושלים המתקרב, הנה כמה רגעים שבהם הייתה לי בטרייה. ספיישל תמונות ירושלמיות מהשנה החולפת.

יום ירושלים שמח.

כמה לשון הרע דיברו בירושלים על מיזם הרכבת הקלה. שנים השמיצו והזהירו, עד שהיא הגיעה ובשקט האצילי שלה החלה לנוע בעיר, תוך שהיא הופכת, על הדרך, את רחוב יפו מסתם רחוב של חנויות נעליים ופיח אוטובוסים למדרחוב קסום. הנה תמונה שצולמה שם בערב פסח בשנה שעברה. הרב אלישע לוי ממרכז העיר הניח לטובת העוברים והשבים שני עציצי ענק ובהם עצים מלבלבים, יחד עם סטנדר ועליו הנוסח המלא של ברכת האילנות. היוצא בימי ניסן לרחוב יפו יברך למי שברא אילנות טובים ורכבות טובות ליהנות בהם בני אדם.

 שכונת בתי ברוידא היא שכונה ישנה וקטנה שמתחבאת בין ההמולה של רחוב אגריפס לרחוב בצלאל הסואן. במרחק מטר מכל האקשן האורבני אפשר למצוא בור מים של פעם, כביסה לבנה שתלויה בחוץ, ובדרך כלל גם ילדות בשתי צמות שמשחקות בחבל. חזרנו אל בורות המים. אני אוהב לצלם שם כי אין שום דרך לדעת האם התמונה הזאת, למשל, צולמה השבוע, או לפני מאה שנה.

 וזו תמונה שבאמת אפשר לראות רק בירושלים. בתל אביב מדברים הרבה על פלורליזם, אבל בעצם העיר הזאת פלורליסטית רק לפלורליסטים. כלומר, היא מאוד פתוחה ומקבלת ומכילה. את מי? את מי שפתוח ומכיל. מי שמקבל מראש את הנחות היסוד שלה. ירושלים – היא פלורליסטית באמת. רק בה אפשר לפגוש תמהיל כזה של אנשים, מגזרים ואפילו דתות. קל לדבר בעד או נגד חרדים, ערבים או נזירים, כשאתה לא פוגש אותם בבית קפה.

אחרי שצילמתי את התמונה הזאת, חיכיתי דקות ארוכות כדי לראות אם כשהמנה תהיה מוכנה, הבחורה שבדלפק של ‘ארומה’ תכריז ברמקול את שמו של הלקוח: “האב הקדוש!”.

 אז משפחת פרידמן תרמה בניין לישיבה בשכונת בית ישראל. אבל מהיכן מגיעה משפחת פרידמן? הו הו, זה כבר מסובך. מרוב אל”ף ועי”ן לא רואים את העיר: לוס אנג’לס. ועל זה נאמר: ביידיש זה נשמע פחות טוב.

 אחד מבתי הכנסת המפורסמים בירושלים הוא השטיבעל הוותיק של שכונת קטמון ברחוב החי”ש, שמציע אינספור מניינים לאורך היום, מסביב לשעון. זה לא רק הגיוון בשעות התפילה האפשריות, מחמש ומשהו בבוקר ועד כמעט חצות, אלא גם התמהיל האנושי. ספרדים לצד אשכנזים, אברכים לצד אנשי מעשה, רבנים לצד שופטים (טוב, נו, אליקים רובינשטיין. זה לא שכל שופטי העליון מתפללים שם). את התמונה הזאת תפסתי שם לאחרונה בזמן קריאת התורה בתפילת שחרית, והיא מציגה נשיאה משותפת בנטל בין חייל ובין נער חסידי. למתפללים הקבועים המראה הזה נראה כל כך טבעי, שהם אפילו לא הבינו למה אני מצלם.

 הנביא זכריה, באחת הנבואות המרגשות והמפורסמות שלו, כבר קבע שחלק מהגאולה זה המראה הפשוט, הסתמי לכאורה, של “ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”. מספרים שהרב עמיטל נהג לעצור ליד גני שעשועים בירושלים, סתם כדי לראות את הפלא הזה, של ילדים וילדות משחקים על מגלשות ונדנדות. כמה לא מובן מאליו. אבל על המראה הזה בדרך לשוק מחנה יהודה אף אחד לא התנבא: ילדים וילדות נכנסים לעגלות קניותיה. אדם יוצא לערוך קניות לשבת בשוק, עם עגלה ובתוכה ילדו הירושלמי. בדרך חזור, אני מקווה, הוא כבר יעזור לאבא לסחוב הביתה חלות טריות לשבת.