אעברה נא: סיפורו העלום ושירת חייו של הרב דב מעייני זצ”ל

הרב דב מעייני זצ”ל (תרס”ג-תשי”ב) היה מבכירי תלמידיו של הסבא מסלבודקה, בעל שיטת ‘גדלות האדם’ ונאמן שיחותיו. בשל רהיטות השפה שלו, היה בין המעטים שהורשו לרשום את שיחות המוסר שלו.

הוא היה תלמידו הקרוב ביותר של הרב אברהם אליהו קפלן מבית המדרש לרבנים בברלין וידיד נפשו. הוא שלט בשמונה שפות, הפליא לנגן בפסנתר, היה נואם בחסד ובתקופת רבנותו – פוסק הלכה – איש אמונו של החזון איש.

עוד בצעירותו היה בן טיפוחיו של גאון המוסר רבי ירוחם ליבוביץ ממיר, שהיה קשור אליו במשך שנים רבות. הוא למד בישיבתו של רבי שמעון שקופ בגרודנא שהועידו לגדולות והיה בן בית בכל ישיבות ליטא של הימים ההם. הוא שהה בישיבות קלם, ראדין, וילנא, מיר, נוברדוק ואחרות, ובכל מקום השאיר אחריו תלמידים ומעריצים.

הוא דלה מתורתם של החפץ חיים, רבי איסר זלמן מלצר והיה מראשוני ישיבת סלבודקא שעלתה והתיישבה בחברון, שם נמנה על חבורת ה’אלטערערס’ והיה החונך של הנער שמחה זיסל ברוידא הצעיר, לימים ראש ישיבת חברון.

באותן שנים גם נוצרה החברות היחידאית והמיוחדת עם רבי יצחק הוטנר – לימים מגדולי עולם הישיבות הליטאי באמריקה – בעל ה’פחד יצחק’.

הוא כיהן כרב המושבה מגדיאל (כיום: הוד השרון) ונכנס לעבודה הקהילתית בכל נפשו ומאודו. במקביל, בכל תקופת רבנותו פעל בקנה מידה ארצי ועולמי. מסעותיו לקהילות השונות בעולם לחיזוק היהדות נתפרשו על פני ארצות אירופה ואמריקה.

באישיותו נתחברו העולמות הליטאיים והחסידיים השונים לאחד. דמותו כרב ליטאי הלבוש בפראק אבל חגור גם בגרטל חסידי, אותו קיבל אישית מידידו ה’אמרי חיים’ מויז’ניץ, הייתה יוצאת דופן. באותה מידה היה גם בן בית בחצרות גור ואדמו”רים אחרים. כישוריו כנואם ומשורר לצד הכשרונות המוסיקליים בשירה, בנגינה ובהלחנה היו לשם דבר. ניבאו לו את כתר מנהיגות הדור הבא, אבל הוא לא הספיק. בן ארבעים ותשע שנה תמה קצבתו. מתברר שזעקתו של משה רבנו לחיים: “אעברה נא ואראה” הייתה גם הזעקה שליוותה אותו כל ימי חייו.

“אעברה נא” – הוא ספר חדש שנכתב ע”י בתו רבקה מנוביץ-מעייני, הרואה אור בימים אלה בהוצאת מוסד הרב קוק וחושף לראשונה את סוד חייו, בעקבות גילוי הארכיון הגנוז של מכתביו. מדובר בספר עלילתי מרתק ותעודה היסטורית חשובה. שם הספר, שהוא גם שם השיר המפורסם של הרב מעייני, אותו הלחין ושר כבר בצעירותו, מבטא את תחינתו של מי שידע כי זכה במתנת חיים קצובה ומתחנן לבטלה, אבל הוא לא נענה. בדיוק בתום קצבתו, אותה קיבל עשר שנים קודם לכן, באותה השבת עצמה, השיב נשמתו לבוראו.

השיר הזה, יחד עם ניגונים נוספים שהיה שר, איגרותיו בשלמותן, מאמרים ודברי תורה – נמצאים בדיסק המצורף לספר.