מחאת ‘שבעס’ שיצאה מכלל שליטה

אתמול יצאתי עם אשתי היקרה לטיול שבת של בין הערביים.

לא הרחקנו מביתנו, וכבר ראינו בצד השני של הכביש שריפה. אמנם לא גדולה, אך מאחר שפחדנו שהאש תתפשט, הבנו שיש להזמין את מכבי אש. נכנסתי לאחד הבתים הסמוכים, ומיד הוזעקה עזרה.

ואמנם בתוך דקות ניידת משטרה הגיעה למקום, ומיד לאחר מכן מכבי האש. לאיזור הגיע קהל, בעיקר ילדים. מה יותר כיף מלראות שריפה?!

אתם שואלים למה אני מספר את הסיפור – הרי יש שריפות ומכבי האש מופיעים כדי לכבות אותן בכל מקום ובכל זמן, אפילו בשבת?

אני גר בבית שמש, 150 מטר מהבית שלי נמצאת כיכר ‘רסידו’ – אותה כיכר המציינת את קו התפר בין השכונה שלי לתחילת השכונות החרדיות. הילדים שהגיעו, היו רובם חרדים (וזה רלוונטי להמשך).

למי שאינו מכיר או יודע, באזור זה נשמעות באופן תדיר קריאות “שעבס” – לעבר מכוניות שחולפות. לרוב לא מתוך הפגנה מאורגנת, אלא סוג של לצאת לידי חובה של “הוכח תוכיח את עמיתך”.

האמת שלרוב נשמעות הקריאות על ידי בודדים, והקריאה לא מאד מוכוונת אל המכונית הספציפית, אלא מתוך הרגל.

אני מניח שלא שאלו את נהגי המכוניות שאליהם הופנתה קריאת ה’שעבס’, אבל נראה שקשה להאמין שאי-מי ממחללי שבת בפרהסיה האלו, הקשיב לתוכחה ועשה תשובה.

יותר סביר בעיניי שתופעת הצעקות הללו רק הגבירה את חילול השם. עם זאת, זכותו של כל אחד להביע את דעתו ולחשוב אחרת ממני, כמובן, כל עוד הוא לא אלים ולא פוגעני.

בכל אופן נחזור לסיפור: כידוע, כיכר רסידו היא סוג של סמל לקושי של החיים המשותפים בבית שמש, ויש מי שיטען במדינה כולה. אחרי כמה דקות של עבודת הכיבוי, הגיע יהודי בלבוש ירושלמי מסורתי שעבר עם עגלת התינוק שלו בכיכר. הוא התקרב אל ניידת המשטרה, והחל לצרוח לעברה ולעבר השוטרים (שתפקידם היה לשמור על מרחק בין השריפה וההתקהלות).

עמד וצרח.

אפילו החרדים המבוגרים האחרים שהיו במקום, צפו בנעשה בתמיהה מסוימת, למרות שלא התערבו. האדם ממשיך בזעקותיו, ואם אבקש לפרשן את הבעת הפנים של זעקותיו אוכל לומר שהן לא היו מלוות באהבת האדם. בדיוק ההיפך, לצערי.

אחרי דקות נוספות, הילדים הפכו את עצמם למקהלת ליווי לאותו חסיד ירושלמי, והצטרפו לקריאות. בשלב זה השוטרים התנהלו בין משועשעים למופתעים. באופן אישי הרגשתי יותר כועס ובעיקר עצבות.

ניגשתי אל היהודי שצרח ושאלתי בנימוס מה פשר הצרחות שלו, שהלא כוחות הכיבוי באו במטרה לכבות את השריפה.

הוא השיב לי ב’שלוף’: “אמנם הכבאים באו באמת לכבות כדי למנוע סכנת נפשות, אבל השוטרים מחללים שבת בצורה מיותרת. יש בעולם מחללי שבת ויש שומרי שבת, לכן עליך (הוא אומר לי) להצטרף אלי בקריאה…”

באותו רגע לא הרגשתי שקיבלתי מחמאה ממנו על כך, שאני נמנה על ציבור שומרי השבת מבחינתו.

בטוחני שאותו יהודי מאמין שבמעשה שלו הוא מקדש שם שמים ברבים. אני לא שותף לחשבונות של שמים, אבל באותו רגע אוכל לומר שהרגשתי שהאיש פועל בצורה לגמרי הפוכה.

לא רק שהוא צעק, הוא הצליח להשפיע על ילדים חרדים שהיו במקום להצטרף לצעקותיו.

כמה חוסר הכרת הטוב. כמה חוסר נימוס. למה אי אפשר לגשת לשוטר ולהסביר בצורה יפה שאמנם חייבים לכבות את השריפה, ואולי לא צריכות היו להגיע שתי ניידות (אינני נכנס לשאלה, האם צריך או לא. כאשר הייתי חייל דברנו עם המפקדים לא מעט על פעולות של ביטחון שוטף – היכן עובר הגבול בין סתם נסיעה מנהלתית שאסורה בשבת, לנסיעה חיונית ומצילה נפשות).

בכיתי בפנים

אחרי שסיימתי לדבר עם ‘המוכיח’, פגשתי בחסיד גור שעבר בסביבה ושאלתי לדעתו. תשובתו היתה: “יש אנשים מוזרים…”

לא הבנתי את פשר התשובה וציער אותי שהוא לא ניגש לאותו אדם והביע את דעתו.

חוסר ההתערבות של תושבים חרדים שהיו בסביבה גרמו לכך ששנאתו התפשטה לעוד כמה תינוקות של בית רבן. שנאה משולה למחלה ממארת, שכן שנאה נכנסת לוואקום, למקומות בהם יש העדר של מוסר וערבות הדדית.

לא רק שכעסתי, בכיתי בפנים למראה עיניי – הקלות הבלתי נסבלת שהשנאה מתפשטת באין מפריע.

בשבועות האחרונים דובר ונכתב רבות על אלימות כלפי חיילים גם בבית שמש וגם במאה שערים. רבים בציבור החרדי טענו באוזניי שהם (האלימים/קנאים/סיקריקים) לא מייצגים, כי הם מיעוט קטן ואין לצפות שמישהו יתערב.

אבל כשהם ממשיכים להגיד את זה ולא להתערב, השנאה רק תמשיך להתפשט, בדיוק כמו התפשטותה של זעקת ‘השבעס’ של אותו ‘מוכיח’ לילדים שסבבו אותו. ועל זה נאמר “כל ישראל ערבים זה לזה”.

אתמול נוצר עוד סדק קטן. סדק שמצטרף לעוד הרבה סדקים שנוצרים כל פעם שיהודי נוהג בחוסר כבוד ליהודי אחר, ובכלל לאדם אחר.

כל כך בסיסי, כל כך חסר.

אותי לימדו שתוכחה חייבת לבוא ממקום של אהבה, של ערבות הדדית. אותו יהודי לא בא משם ולעולם לא יגיע לשם. צעקותיו של האיש לעבר שוטר בשבת אחר הצהריים מהווים עוד פרק במאבק כוחות, שמבחינתו הוא בין כוחות הרשע לכוחות הטוב.

אנחנו מצווים בפרשתנו לא להונות את אחינו. הכוונה לא לאח ביולוגי, אלא לכל אחד מעם ישראל. רב בית הכנסת שלנו הסביר שמשמעות של אח במקרה הזה מבוסס על הפסוק בספר דברים “בנים את לה’ אלוקיכם”. עד שלא נראה אחד את השני כאחים, ולא משנה לאיזה שבט או עדה שייכים, יהיה קשה לקיים את אותו פסוק שאנחנו כולנו בנים לה’.