אנו יודעים כי גדולי ומאורי הדורות שלנו הם אנשים בעלי שיעור קומה, והסיפורים אשר מסופרים אודותם הם מיוחדים ומעוררי התפעלות.
אך לאחרונה שמעתי סיפור על הגר”ש וואזנר זצ”ל שעל פניו אין בו איזה גדלות יוצאת דופן, או איזה ‘מופת’. אבל בהתבוננות עמוקה על הסיפור, מגלים אור גדול על כח החשיבה היוצאת דופן שהיה לרב זצ”ל.
ומעשה שהיה כך היה :
אשה מבוגרת נכנסה אל הקודש פנימה ובפיה שאלה: במטבחה ישנם שני ארונות – אחד לחמץ ואחד לפסח. לשני הארונות מפתחות זהים. זאת אומרת, אפשר לפתוח את שני הארונות בשני המפתחות – ובטעות היא פתחה את הארון של פסח ב… מפתח של הארון של החמץ.
נבוכה האשה ושאלה: האם מותר לה להשתמש במוצרי הפסח, אשר דלת ארונם נפתח במפתח של ארון החמץ?
רגע אחד.
לפני שנמשיך לספר מה עשה הרב, הנה נעצור רגע ונשאל את עצמינו: מה אנחנו היינו עושים במקרה כזה?
אני בטוח שחלק היו ‘מסבירים’ לשואלת שאין שום חשש בזה והיא אכן יכולה להשתמש במוצרים.
חלק היו, אולי, מגיבים בביטול לשאלה ואומרים לה, כמובן בדרך ארץ, שאלו סתם חששות או ‘נערווין’ וזה בסדר.
אבל כולנו, או לפחות רובינו, כך לדעתי, לא היו עושים את מה שהרב עשה.
פתח,
דפדף,
עיין במפרשים,
ולאחר מספר דקות…
‘פסק’ שמותר לה להשתמש במוצרים, אך כדאי שלהבא תשים לב.
התלמידים, לא הבינו, על מה ולמה כל החרדה. הרי בוודאי שאין כאן שום שאלה…
ואז אמר להם הרב את התשובה, שמבחינתי, הרבה ‘סיפורי מופת’ יעמדו חיוורים לעומת ‘מופת’ זה:
ראו נא, הרי משאלתה של השואלת ניכר כמה היא חרדה ומקפידה על כל עניין של חמץ בפסח. היא הטריחה עצמה עד לרב, כדי לשאול שאלה מאד פשוטה. הווי אומר שרמתה בעניין זה היא גבוהה מאד, ובאה מתמימות של רגש קדוש.
תארו לעצמכם, אם הייתי מבטל את שאלתה בהינף יד, איך דבר זה היה משפיע על ההרגש החד של חמץ בפסח? היא הייתה אומרת לעצמה שאם ‘הרב הגדול’, ‘הצדיק’ הגיב כך, כנראה שלא כל כך נורא כל הסיפור הזה של חמץ בפסח.
לכן, כדי לא לקרר את ההתלהבות והרגש החיובי שיש לה לאותה צדקת במצוות החג, הייתי צריך להראות לה שאכן יש לשאלתה מקום נכבד וצריך ‘לבדוק’ בהלכה מה ‘הדין’.
כך ניצלתי מקירור ההרגש שיש לה במצווה זו.
כל מילה נוספת – מיותרת.