היה זה בשעה 10 בבוקר.
המקום: השטיבל המקומי בעיר מודיעין עילית. האוכלוסיה המקומית: אברכים ומתפללים שלא השכימו קום, לא היום, וכנראה גם לא באופן כללי.
לבית הכנסת הגעתי עם בתי, שהיתה אז כבת 4, אולי פחות, אולי מעט יותר, ילדה קטנה מכל מקום. מאוד.
התעטפתי בטלית, הנחתי את תפילי, ופתחתי בתפילה, כשהפעוטה ישובה לידי. הדינמיקה של התפילה, כפי שיודע כל מי שהשתתף אי פעם בתפילות שחרית בשעות כאלו, היא של קריאה עצמית וחופשית של פסוקי דזמרה עד ‘ישתבח’, אז מתנדב אי מי מהקהל, לאחר קריאות ‘נו נו’, לגשת לעמוד, ולפתוח למעשה במניין.
אני עמדתי להתחיל את ‘ברוך שאמר’, והקהל, נע להערכתי סביב ‘ויושע’, כשאברך גבוה ומזוקן שעמד בקדמת החדר ניגש אלי, הביט בי בעיניים חודרות, והשמיע קולות לא מרוצים, תוך שהוא מחווה בראשו לעבר בתי הקטנה.
הבנתי מיד מה מציק לאידיוט. הילדה הקטנה, הטריפה לו את תפילתו, בלבלה את חושיו, ויצרה אצלו אי נוחות מוכחת.
אני הבטתי בו בפנים מוטרדות, וגייסתי את כל כישורי המשחק שלי: ‘אתה צריך סידור’? שאלתי, ‘אולי חומש’?
הוא נענע בראשו לאות לאו, והמשיך להציץ לעבר הילדה. לא יותר מדי כמובן, כדי לא להיכשל חלילה.
‘אה’, אמרתי, ‘אתה רוצה שאגש לעמוד, אבל אני רק בברוך שאמר, ואני גם חלש במנגינה’.
זה לא עזר, ואני החלטתי להעלות הילוך: ‘אתה בטח מוטרד שזמן קריאת שמע חלף, והפסדת את מצות עשה דאורייתא עליה אתה כה נוהג להקפיד’.
בשלב הזה הבין האיש סוף-סוף שאני מבקש לשטות בו, והוא החל לחבוט בשולחן בכל כוחו כשהוא צועק: נו, נו, נו.
או במילים אחרות: אני את התפילה הזו לא ממשיך, כל עוד הפריצות הזו יושבת כאן.
הס הושלך בחדר.
האנשים הביטו באברך התוקפני שארשת צדקנית נסוכה על פניו, ובי שארשת עיקשת, אם כי מעט מפוחדת, איפיינה את פני.
ואז, באותו רגע בדיוק, פתח, אברך ספרדי, שישב לידי את פיו.
ידעתי שגורלי נתון בידיו. עקרון ‘מסה קריטית’ המלמד על יצירתם של תופעות חברתיות מתגלגלות, בעקבות הצטרפות של עוד ועוד אנשים המייצרים גדילה נוספת, כמו כדור שלג שאי אפשר לעצור אותו, עלול היה להיות מיושם בידיו של הספרדי הצעיר שעמד להתערב בוויכוח.
אם הוא יתערב לטובת האברך הקיצון – אני אבוד.
“אם אתה בן אדם חולה, שלא מסוגל להתפלל ליד ילדה בת ארבע, כדאי אולי שתפנה לטיפול”, אמר הספרדי הצדיק.
כדור השלג נעצר. המסה הקריטית לא נוצרה, ואני נשמתי לרווחה.
האברך הכועס חזר לקדמת הבמה, והחל לקרוא את פסוקי התפילה בקול רם במיוחד, אולי כדי לעמעם את קולות המתירנות שהתרוצצו בראשו.
אלי הוא לא ניגש יותר את עד סוף התפילה. גם לא לאחריה.
גם האברך הספרדי הצעיר לא נראה יותר, למרות שחיפשתי אותו בתום התפילה, כדי להודות לו.
אולי הוא היה אליהו הנביא.