חיוב בהוצאות הצד הזוכה, נעשה תדיר בהליכי בוררות המתקיימים על פי הדין האזרחי – בדומה לשיטה בה נוהגים בתי המשפט. בבוררויות המתבררות על פי דין תורה, הדבר נדיר יותר.
בטור זה נציע, כי מן הראוי לשקול בחיוב את השימוש בהוצאות גם במסגרת זו, בבוררויות על פי דין תורה בהן הפן העסקי חקיקתי הוא הכרחי ולפיכך נדרש ייצוג מקצועי.
כדבר שבשגרה, בתי המשפט מחייבים את הצד המפסיד בבקשת ביניים או בפסק הדין הסופי ב״הוצאות״ לטובת הצד הזוכה. ״הוצאות״ אלו באות לשפות את הצד הזוכה בעלויות שהוציא בפועל.
לעיתים, משתמש בית המשפט ״באיום״ בהוצאות. היינו, כחרב ולא כמגן. קרי, על מנת למנוע הליכי סרק או ללחוץ על צד להתפשר, ״מהלך אימים״ בית המשפט על אחד הצדדים כי היה ולא יסכים להצעת בית המשפט, יש סיכוי ש”יחוייב בהוצאות”, לעיתים מוסיפים השופטים את המילה – “משמעותיות”. אז אותו הצד ״המאוים״ חושב פעמיים ולא מעט פעמים, קורה ש״חרב ההוצאות״ מאלצת אותו להסכים לדבר זה או אחר.
יש מקום לביקורת על כך כי האיום בהוצאות הינו לעיתים בבחינת חרב ולא תמיד רק שיפוי על הוצאות הצד האחר, אך יחד עם זאת, כאשר המדובר בהבהרה לצד כלשהו כי התעקשות – לרוב מיותרת – תוביל לחיוב בהוצאות, בבחינת אין עונשין אלא אם כן מזהירין, הדבר מייעל את ההליכים ומקצרם, שכן צד שיודע כי לא יחויב בהוצאות, יכול ״להעסיק״ את התיק ללא קץ ולו על מנת להציק לצד האחר.
כנוהג שבשגרה, הליכי בוררות ״אזרחיים״ אימצו את האמור ומשתמשים בחיוב בהוצאות כפי שמשתמש בהם בית המשפט.
בין בתי דין לבתי משפט
חיוב צד בהוצאות, אינו קיים כמעט בהליכי בוררות המתנהלים על פי דין תורה.
בהכללה ובתמצית דתמצית, שכן תילי תילים נכתבו על כך, הרעיון העומד מאחרי אי חיוב בהוצאות, הינו כי כל אדם יכול לייצג את עצמו ואין כל סיבה לחייב צד בהוצאות בא כח הצד האחר את זה שהפסיד בדין, שכן יכול היה לייצג את עצמו.
במציאות דהיום, בתי הדין הינם גם בוררים עסקיים לכל דבר וענין. לא מעט סכסוכים הנדונים בפניהם הינם סכסוכים שבין חברות, או סכסוכים המוכרעים על פי דין המדינה ואף דיני מדינות שמעבר לים. לא אחת המדובר בסכסוכים סבוכים כמו גם יש מקום להכרת חוקים אזרחיים שונים, חקירת מומחים, עדים שהינם אנשי עסקים וכיוצא בזה. בסכסוכים אלו, לרוב, אין לפרט או לחברה את היכולת לייצג את עצמם והם נעזרים ומיוצגים על ידי ב״כ מקצועיים.
האפשרות, אם כי לא בשגרה ורוב הפוסקים אינם מקבלים זאת, לשימוש בהוצאות/קנס קיימת בדין העברי, ראה: תוספות בבלי סנהדרין לא, ב ד”ה ויוציא; מהר”ם מרוטנבורג במרדכי שם; שו”ת הרא”ש קז ו; שו”ת הרשב”א, חלק א, סימן תתקמ; טוש”ע חו”מ סי’ י”ד סעיף ה’.[1]
דומה כי בסכסוכים כגון דא, מן הראוי כי בתי הדין ישקלו בחיוב את השימוש בהוצאות מקום בו ניתן למצוא לכך אפשרות הלכתית, מכח דיני קנסות בזמן הזה, בדומה לאופן השימוש הנעשה בבתי המשפט ובבוררויות שעל פי הדין האזרחי, משני הטעמים המוזכרים לעיל. הדבר יביא מחד לשיפוי צד מוטרד לחינם, או צד שזכה בדין לקבל בחזרה את ההוצאות שהוציא בגין ייצוג מקצועי נדרש והכרחי, כמו גם ייעל את הדיונים בבתי הדין הדנים על פי דין תורה.
*עוה”ד צבי (ציקי) וולפסון ממשרד וולפסון ויינשטיין ושות’, מתמחה במשפט מסחרי ובנוסף משמש כבורר בסכסוכים מסחריים שונים.
*ההיבט ההלכתי במאמר נכתב בסיועו של עוה”ד והרב אליהו שוורץ, ממשרד וולפסון ויינשטיין ושות’.
[1] להרחבה ת”א (חי’) 2839/06 יריב נ’ מדינת ישראל- משרד הכלכלה ואח’
וכן ניתוח רחב היקף של כבוד השופט דרורי – בש”א 1692/05 עובד מזרחי ואח’ נ’ אליהו חסיד ואח’