העצה של רבי שלמה: קנה לך טיפש

 ברגע הראשון חשבתי שהסרטון שבו שוטרים תוקפים חייל אתיופי הוא איום ונורא. אחר כך הבנתי שמתארגנת הפגנה, וחשבתי שקצת מוגזם לצאת להפגנה גדולה רק בגלל מקרה אחד. ואז שמעתי ברדיו אתיופי מתוק מדבר על תחושות קיפוח ואפליה וחשבתי שאולי אני לא מבין ושבאמת נעשה עוול לעדה היקרה הזאת.

אחרי ההפגנה בירושלים שמעתי טענות של מפגינים שהייתה שם אלימות משטרתית חריגה והנחתי שזה בטח נכון, ותמכתי במפגינים. אבל אחר כך באה ההפגנה בתל אביב שבה מפגינים זרקו בלוקים והשחיתו רכוש והיו אלימים במיוחד, מה שגרם לי לתמוך במשטרה, כי בהחלט ייתכן שגם היא צודקת.

בקיצור, לא בדיוק ידעתי מה אני חושב על מחאת האתיופים השבוע. מסביבי שמעתי כל מיני דעות של אנשים שדווקא היה ברור להם מה הם חושבים, בעד ונגד, אבל באמת שלא הצלחתי לגבש עמדה בסיפור הזה שנראה לי קצת מורכב וגם, סליחה על משחק המילים, לא שחור-לבן.

ואז זה קרה – דפדפתי קלות באחד העיתונים, ראיתי כמה דקות מאחת המהדורות, והבנתי באחת מה דעתי. אני נגד. חד משמעית.

אם התקשורת כל כך מחבקת את ההפגנות, תומכת, מעודדת, משלהבת – אז תודה רבה, הבנתי באיזה צד צריך להיות. עם כל הכבוד למצוקות עולי אתיופיה שבהן יש לטפל. כי זה לא היה דיווח, זה היה קמפיין. חלק מהכתבות נראו כמו גיליון למזכרת, ממש לגזור ולשמור.

“מנהיגי המחאה” הפכו לגיבורים, הכתבים דיווחו על תחושות חירות ושחרור של יציאת מצרים מינימום, וכמובן שבין השורות היה פרומו להפגנות הבאות ולהמשך המחאה. סליחה, “המשך המהפכה”.

ואז נזכרתי בטיפ נהדר של ר’ שלמה קרליבך. מדברים הרבה על התורות המרגשות שלו וכמובן גם על השירים הכה נוגעים ללב, אבל לצערי הצד המפוכח של קרליבך, ההומוריסטי, העוקצני אפילו, פחות בא לידי ביטוי.

הנה דוגמה: “לעיתים יש לאדם התלבטות אמיתית”, הוא אמר פעם, “ואז הוא צריך עצה של אדם חכם. הוא חייב את זה. אבל מה לעשות, לא תמיד אפשר להגיע לאדם חכם. לפעמים אתה בשדה תעופה, למשל, ואין לך את מי לשאול.

“מה עושים? פשוט מאוד: תשאל טיפש. את זה תמיד תמצא באזור. ובכן, תמצא טיפש, תשאל לדעתו – ותעשה להפך”.

אני רוצה להוסיף לעצה שלו עצה משלי: אם אין לך כוח לחפש טיפש, תבדוק מה חושבים כמה פובליציסטים נחשבים ומובילי דעת קהל – ותחשוב הפוך. ובאמת, מאז שהחלטתי שאני נגד, שמתי לב לכמה דברים מוזרים: למשל, יש בישראל למעלה ממאה אלף יוצאי אתיופיה.

התקשורת הודיעה מראש שוב ושוב על ההפגנה שתתקיים ביום ראשון, ובכל זאת הגיעו אליה רק כמה אלפים בודדים. אז מי בכלל אמר שהם מייצגים את רוב העדה? יום אחרי ההפגנה יצא לי לקנות משהו במכולת בדרום תל אביב. המוכרת, עולה מאתיופיה, סיפרה לי שלא הייתה בהפגנה. למה, שאלתי. “זו לא הדרך,” היא אמרה, “זה לא מתאים. לא ככה מתנהגים אצלנו בעדה”.

אחר כך נזכרתי בעוד משהו: בעצם מאז הבחירות מנסים בכל פעם ללבות כאן מחדש איזו סערה כזו. הנושא מתחלף משבוע לשבוע, אבל הלך הרוח הוא תמיד בסגנון “כמה רע כאן, צריך מהפכה”.

הרי רגע אחרי הניצחון המובהק של גוש הימין, המסורתיים, הדתיים והחרדים בבחירות, החל פה קמפיין מוזר למען תחבורה ציבורית בשבת, שקיבל גם הוא כותרות מוגזמות במשך כמה ימים. רגע אחרי מערכת בחירות שבה מרצ כמעט נמחקה, פתאום מדברים על תחבורה ציבורית בשבת? וגם השבוע: רגע אחרי מערכת בחירות שבכלל לא עסקו בה בנושא החברתי, ושעניין האתיופים כלל לא עלה בה, פתאום זו הכותרת הראשית?

בימים אלה יצא לאור הספר ‘בדעה צלולה’ ובו מבחר ממאמריו של אורי אליצור זח”ל (זכר חכם לברכה), שהשבוע תמלא שנה לפטירתו. אליצור כותב שם פסקה שאיני יודע מתי היא נדפסה לראשונה. אולי כשהארץ סערה סביב “סירוב פקודה”, אולי בעליהום סביב “חסימות כבישים בהתנתקות”, אולי בקמפיין “הדרת נשים”.

באחד הסבבים התקשורתיים ההיסטריים האלה, כתב אליצור טקסט נפלא. את זה באמת צריך לגזור ולשמור, ל”מחאה” הבאה שבטח אוטוטו תפרוץ: “ואני עשיתי לי כלל: כשאני שומע את העדר הזה מתחיל להתלהם ולהעלות אבק, לדבר שטויות חסרות פרופורציה ולהתחרות מי מגזים יותר ממי – כשזה קורה, אני הולך לי הצידה, שומר על השכל שלי שלא יתלכלך באבק, ומביט בחשדנות על כל ההצגה עד שהאבק יתפזר קצת”.

 הקורא ששלח את המייל הבא לא מרשה לי לגלות אפילו מאיזו עיר הוא מגיע. הוא חרדי, מלמד בתלמוד תורה, ורוצה לטשטש לחלוטין את פרטיו. לא כי הוא מתבייש, אלא כי הוא מתגאה. הוא גאה בהתנהגות של תלמידי הכיתה שלו, אבל חושש שהסיפור יחשוף גם את זהותו של גיבור הסיפור, הלוא הוא המאבטח ק’.

והנה הפרטים המלאים: “שלום ידידיה, מדברים הרבה על ‘הישראלי המכוער’, וגם מרבים לתעדו בסרטונים. אכן, יש גם כאלה, אבל נותנים להם זמן מסך והתייחסות הרבה יותר מאשר לישראלי הרגיל והנורמלי ואף לישראלי היפה והצדיק. אני עומד כל בוקר בכניסה לתלמוד תורה אצלנו, ומדהים לראות איך כולם, מהקטנים הצוציקים ועד ילדי כיתה ח’ שבאים על אופניים עם כובע וחליפה מתנפנפת, אומרים למאבטח בכניסה ‘בוקר טוב’. מי לבבי יותר ומי מבויש, אבל כולם אומרים.

“הם כל כך מרגישים הכרת הטוב כלפי השומר, עד שתלמידי הכיתה שלי הזמינו אותו ל’סיום’ על פרק שלמדנו בגמרא. הם ציינו את סיום הלימוד במסיבה כיתתית קטנה ורצו שהוא יהיה חלק מהאירוע. המאבטח שלנו, איש רחב ומלא וגדול, נכנס לכיתה והתעניין מה עושים. הוא לא בדיוק הבין, אבל קיבל בורקס ענקי מאפה בית, החזיק אותו ביד ימין, כיסה את הראש ביד שמאל, ואז בירך בקול גדול ככה: ‘ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם, בורא נפשות ומפליא לעשות!’.

“ומה קרה בתגובה? הייתי במתח לשנייה אבל מיד, ממש מיד, כולם ענו ביחד: ‘אמן!’. ביס אחד שלו הספיק, הבורקס חוסל, והמאבטח רחב הממדים יצא מהכיתה.

“ושים לב: את פרץ הצחוק הגדול התלמידים שמרו, וצחקו רק אחרי שהוא יצא מהכיתה. בלי לתכנן בכלל, כולם נשארו רציניים מאוד וכאילו לא הגיבו לברכה היצירתית והמוזרה שלו (תדמיין את כל הסיטואציה, עם היד על הראש וגודל הגוף, ועם הטקסט שנאמר בקול רם ובביטחון: ‘בורא נפשות ומפליא לעשות!’). רק כשהוא יצא מהכיתה הם הרשו לעצמם לפרוץ בצחוק.

“אני התרשמתי מאוד מהרגישות הזאת של הילדים, מהאיפוק שלהם, והרגשתי צורך לשתף אותך. אה, ועוד משהו: אף אחד לא צילם את הרגעים האלה ולא העלה אותם לשום מקום תחת הכותרת ‘הנה עוד עדות לאופי החברה הישראלית’”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’