ל”ג בעומר ייזכר אצלי תמיד כחג הילדים. הזיכרון של ילדי השכונה שגנבו עצים מאתרי בנייה וגררו אותם במריצת פח אדומה. האימונים של הילדים המתופפים שעות לקראת תהלוכות הילדים. הילדים הרצים אחרי משה דודל (ניצול שואה נמוך קומה) וקוראים אחריו בחדווה: “אש אש מדורה. מוישה דודל משיח בא”…
כל אלה הם זיכרונות ילדות משחר נעוריי בעיר חילונית, בה היו חגים דוגמת ל”ג בעומר מחדדים את הפער בין הנוער החילוני לחרדי.
הם היו חוגגים עם תופים וגיטרות בערימות של בנים ובנות. ואנחנו היינו מדריכות את הבנות שהיו צועדות בתהלוכות נפרדות. הבנים מתופפים או עם לפידים, והבנות עם כרזות עליהן הופיעו פסוקים מהתורה.
בילדותי, כפי שהובטח לי כאשר נשלחתי למיטה בשעה תשע וחצי בלילה אחרי המדורה, היה אבא מעיר אותי באשמורת ראשונה.
אבא היה נוגע קלות בכתפי ואומר: יוצאים! אבא היה מעמיס אותנו על הקורטינה הצהובה ולא שוכח לקחת את התרמוס הירוק עם הקפה הרותח שיעורר אותו בנסיעת הלילה הארוכה עד למירון.
ובדרך, כאשר עצרנו להתרעננות, הייתי זוכה לשתות קפה כמו הגדולים. הקפה היה בא יחד עם עוגיות פריכות שאימא אפתה.
באותן שנים לא היו החניונים במירון כה רחוקים וגם לא כל-כך גדולים. גם מספר הרוכלים היו דל למדי.
זכור לי שהיינו פוסעים בשקט חרישי בעלייה להר, מדלגים על הזוגות הישנים להם בין שני רכבים חונים כששמיכה פרוסה על גגות המכוניות, ואבא היה לוחש באידיש כדי שלא אבין: באים לרבי שמעון להתברך בילדים…
אגב, באחת השנים לא הצליח אבא לנסוע למירון. באותה שנה “נפלו” עליו ממס הכנסה.
לא אשכח כמה פעמים אמר לנו אבא: זה בגלל שלא נסעתי לרבי שמעון…
חג הילדים
שיחות רבות הקדיש הרבי מליובאוויטש לתנא הקדוש רבי שמעון בר-יוחאי. לא מעט מהן הוקדשו ליומו של רשב”י – ל”ג בעומר. כולם ידעו של”ג בעומר הוא זמן מיוחד להתברך בילדים דווקא.
את הסיפור הבא סיפר אברך שתפקידו היה להחזיק את דלת רכבו של הרבי ביום ל”ג בעומר עצמו:
“הרבי היה יורד מביתו וביציאה חיכה לו תור ארוך של זוגות חשוכי ילדים. הדרך מהבית לרכב, שבימים כתיקונם נמשכה לא יותר משניות ספורות, הייתה מתארכת עד לכדי עשרים דקות ויותר.
היה זה מבהיל לראות את מספר הזוגות ששיוועו לפרי בטן. היו זוגות שהרבי היה עוצר לידם ומברכם במאור פנים והיא כאלה שהרבי רק חלף על פניהם ולא בירכם.
אני זוכר שהחזקתי את דלת הרכב פתוחה והרבי נכנס לרכב. פתאום הגיח מאי-שם חסיד סאטמר וביקש מהרבי באידיש: ‘רבי. תברך אותי שיהיה לי ילד’.
הרבי בירך אותו ובעודו מסתובב מאושר, בטרם הספיק לחזור למדרכה, הרבי קרא לו ושאל אותו: ‘אתה לא חושב שלילד צריך להיות גם אח, שיהיה לו עם מי לגדול?’
החסיד המבוהל הנהן בראשו והסתלק לדרכו.
חמש-עשרה שנה מאוחר יותר, הגעתי כדרכי לאוהל ביום ראשון ופתאום אני רואה חסיד סאטמר יושב עם שני ילדים ולומד איתם בעיון את מאמר הבר מצווה שאומרים בחב”ד.
ניגשתי אליו ושאלתי האם מגיע לו מזל טוב. הוא מצדו הרגיש שהוא חייב לספר לי את כל הסיפור. וכך נסגר מעגל כאשר הצביע על שני הילדים ואמר: ‘אתה רואה. אלה התאומים שלי שנולדו בזכות ברכתו של הרבי’.
חייכתי ואמרתי לו: ‘אני החזקתי את דלת המכונית’ – והוא חייך בחזרה: ‘עכשיו כשאני מסתכל עליך, הפרצוף שלך באמת היה מוכר לי…'”.
שמיטה בהר סיני
למה? למה דווקא בהר? למה חיפש הקב”ה הר לתת עליו את התורה ולא יכול היה להסתפק במישור או אפילו בבקעה? שאלה זו ניקרה במוחי כאשר הייתי קטנה.
אך כאשר בגרתי ולמדתי, הבנתי שעל מנת לקיים מצוות וללמוד תורה אנו נדרשים לתקיפות של הר ולא ליבוש מפני המלעיגים. ומצד שני לא להתגאות, אלא להיות כמו הר סיני. לנהוג בצניעות, בענווה ובשפלות רוח.
עם השלמת מלאכת המרכבה, אני נאלצת לסכם בעצב רב שכנראה כבר לא מדובר במלחמה על כסף ותקציבים. מדובר במלחמה על המהות, במלחמת תרבות שמתנהלת בטוויטר, בפייסבוק ובוואטסאפ. מלחמה לחיים ולמוות.
התרבות המערבית מכלה את משאבי הטבע ועסוקה בבליסה מתמדת. רק “הב, הב”. התרבות המערבית שואפת אל השלמות המעוותת ולא יכולה להכיל את העובדה שהבריאה מושלמת כפי שהיא.
כולם רצים אחר הגוף המושלם, המראה המושלם והשלמות המדומיינת שעוצבה על ידי בעלי אינטרסים.
תרבות זו מנסה לכפות את עצמה על העולם כולו וגם אצלנו, הרוב מנסה לכפות את עצמו על המיעוט ומה שלא הולך בבחירות, ילך בבג”ץ.
אנחנו נכריח את החרדים ללמד את ילדיהם ליבה. נכפה עליהם לחמוס את השנים הטובות ביותר של הדור הצעיר, השנים בהן פנוי ראשו ללימוד תורה, ונאלץ אותם ללמוד ‘מקצוע’. מה תועלת במקצוע ללא ברכת ה’ שציווה אותנו ללמוד תורה?
לשם כך באה פרשת השבוע ונותנת לנו את הכוח להיות “הר” איתן העומד זקוף בפני ההשכלה, הציונות, הקומוניזם וכל שאר האידיאות שפשטו מזמן את הרגל. היוונים היו כאן לפניכם. גם הם כשלו. זאת התורה לא תהא מוחלפת.
ומקצוע לפרנסה?
כדאי הוא רשב”י לסמוך עליו. בכל שעה, ואפילו בשעת הדחק… היד ה’ תקצר?!
וזה עניין שמיטה אצל הר סיני. בשנים הטובות ביותר שיש לאדם עלי אדמות, בשנות הבחרות, עליו להקדיש את כל כולו ללימוד התורה, לשמוט עצמו מענייני החול. ואז… מבטיח הקב”ה “וציוותי את ברכתי”.
• חלק מהטור מבוסס על שיחותיו של הרבי מליובאוויטש | הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו | לתגובות: [email protected]