יש שיעוררו עוינות, אך חשוב לתפוס הקסם

במקומות בעולם שבהם ישראל מוערכת על פי מה שהיא, ולא על פי התדמית המעוותת שאויביה מבקשים ליצור לה, נהוג להדגיש כמה יתרונות המעניקים לה את הייחודיות הלאומית שלה. אחד הבולטים שבהם הוא היכולת של הישראלים להוביל חדשנות בתחומים מגוונים, אך בעיקר בטכנולוגיה ובחקלאות.

לכן לעיתים נראה ארכאי שבכל שנה חגיגות יום העצמאות מתנהלות ונראות אותו דבר, כמעט ללא שינוי: מטס חיל האוויר, בחירת מצטייני צה”ל ושירה בבית הנשיא, חידון התנ”ך וטקס הענקת פרסי ישראל. נוסף על כך, בין כל האירועים הללו, אנו מוצאים זמן להתאסף, בני משפחה וחברים, ולחגוג באירועי על-האש.

מובן שיש, בעיקר בשנים האחרונות, מי שיוצא נגד הרוטינה הזאת. אפשר להיחשף אל הקולות האלו באמצעות כמה כלי תקשורת, אך גם במהלך שיחה אקראית ברחוב. במקרים לא מעטים מקבלים הקולות הללו גוון ציני בולט, ומטרתם העיקרית של מבטאיהם היא לעורר אנטגוניזם כלפי המסורת שנוצרה במהלך השנים. אך חשוב לתפוס את הקסם הגלום ביום הזה, ואין פלא שפעם בשנה אנו משקיעים משאבים באירועים שכאלו, שכן הם מזכירים לנו מי אנחנו באמת. מה גם שהם מגיעים לאחר יום הזיכרון לחללי צה”ל ולנפגעי פעולות האיבה למרות המעבר הקשה, של המשפחות השכולות בעיקר.

כך, למשל, מטס חיל האוויר הוא תזכורת ליכולת האווירית של צה”ל. אותו גוף שמגן על זכותם של כל האנשים בישראל להשמיע את קולם, גם אם איננו אוהבים לשמוע אותה. הוא מגן בעצם על הדמוקרטיה הישראלית. חידון התנ”ך הוא שמזכיר לנו מאיפה באנו ולאן חזרנו בדיוק ויוצר למעשה את הצידוק ההיסטורי לקיומנו כאן ולא בשום מקום אחר בעולם. פרס ישראל הוא ביטוי של ערכי מצוינות שאנו משתדלים כל כך לטפח. למעשה, הוא אחד המנועים המטפחים את אחד המרכיבים העיקריים שבזכותם ישראל כה מוערכת במרחבים ניכרים על פני הגלובוס.

אנו נחשפים אל הטוב שבחברה גם באמצעות מקרים ידועים פחות

בערב יום העצמאות מתמלאים כלי התקשורת בתוכניות הקשורות למיטב התרבות הישראלית שממנה אנו נהנים בכל השנה. אנו נחשפים אל הטוב שבחברה הישראלית גם באמצעות מקרים ידועים פחות לציבור המתפרסמים במקומות שונים, ובין כל האירועים העמוסים הללו מוצאים אינספור ישראלים זמן להגיע אל מקומות עמוסים שבהם אפשר לעשות על האש; משום שזהו יום שבתון, שהישראלים מחכים לו בזכות האפשרות להתאסף עם בני משפחה וחברים ולקיים מפגש מהנה פעם בתקופה.

יום העצמאות ה־66 הגיע אתמול אל קו הסיום. הוא היה יום של תזכורת אולטימטיבית למה שהיינו, מה שאנחנו ומה שהיינו רוצים להיות. יש לזכור כי אנו לא רק מציינים וחוגגים עצמאות מדינית, אלא גם כי היום הזה מזכיר לנו, בין השאר באמצעות האירועים השונים, את התבססותנו הכלכלית והטכנולוגית; יום המשלב בין ישן לחדש. אותה נוסחה שפעם אחר פעם הובילה אותנו למקום הרבה יותר טוב מהמקום שבו היינו.

אז אחרי כל העומס הזה אפשר תמיד לחייך כשהכל עובר בשלום ולחכות לחגיגות, שיחזרו על פי המסורת גם בשנה הבאה.

• הכותב הינו סמנכ”ל מכון ירושלים לצדק, מרצה ב’מרכז הישראלי להכשרה פוליטית’ ובעל טור ב’ישראל היום’