אנחנו שונים, אין לנו במה להתבייש

“שתי מדינות לשני עמים”.

הסלוגן הזה, אם תרצו, מזכיר דווקא את ההווי הישראלי המורכב של מדינה קטנה המוקפת שבעים זאבים ובתוכם זאב אחד גדול תובעני ומאיים הנוהם מבעד לשפמו באור ירח וזועק “שתי מדינות לשני עמים”. סוג של משפט מעורר אימה, השייך לחברה ‘הנאורים’ מהצד השמאלי של הסקאלה, הדוגלים בפשטות ובחיבור האדם אל הטבע, סליחה, אל בעלי החיים. רוצה להיות בפריים? רוצה להיות ‘נחשב’? אין בעיה רק תאמר מילה או שניים על אכזריותה של מדינת היהודים הכובשת את אלו המסכנים מהגדה והמכוונת את רוביה אל מול פניו הקטנות של עולל פלסטינאי, והופס עלית בדרגה. הפכת לאדם נאור.

נו שוין.

אך משום מה, בלהט הימים האחרונים, ימי החגאות של אזרחי המדינה, החל מימי האבל דרך ימי העצמאות המדומה, הבחנו וגם ראינו כי הסלוגן המפחיד, אכן חי וקיים. ממש כאן מתחת לאפינו ולנגד עינינו מתקיימת לה נבואת הזעם “שתי מדינות לשני עמים”. ולא, לא אמרנו שתי דתות. אמרנו שני עמים. ישנו העם ‘היושב בציון’ המלוקט מגלויי ראש וסרוגי כיפה, החי כאן את חייו והשוקט לבטח על שמריו. כשמנגד, ישנה המדינה האחרת, ‘מדינת היהודים’ שבו העם “היושב בציון” בשערים המצויינים בהלכה, המחוייב לחוקותיה ולחובותיה של התורה הקדושה, תורת השם.

קחו כדוגמא את יום החופשה האחרון, יום העצמאות. צאו וראו מה בין בני לבין חמי, כבר מליל האמש נצפו ‘ישראלים’ המוסרים נפשם למען מקום טוב וחשוב במזרח של הגן או הפארק. כותב השורות ראה במו עיניו שלושה מוסרי נפש, שלנו את שנתם באוהל רעוע בגן סאקר בבירה וכל זאת למען יזכו לפינה מוצלת ביום שלמחרת. מפות צחות ולבנות נפרסו החל מחצות ליל על שולחנות העץ של קק”ל ביערות העד של ירושלים כשעל גבם מוטבע בלורד ‘ארטליין’ שחור ומאיים: “שמור”. אינני יודע אם נוקד ‘שורוק’ באות ו’ או שמא ‘חולם’ לאמור: שמור על נפשך חביבי וחפש לך פינה אחרת. אתם יודעים, לא מומלץ לעצבן את הישראלים ולריב על חנייה ולאו דווקא של רכבים..

מגן סאקר ועד בית המדרש בחול המועד

ומנגד, במדינה השנייה, במדינת היהודים, כבר מימי הפסח כוסו רחובותיה של עיר ודפי העיתונים במודעות ענק הקוראות לציבור הקדוש לנצל את יום הפגרה ולהשתתף בשיעורי תורה הנמסרים להמון העם. “יום שכולו תורה” המיועד לאנשי עמל הצמאים לדבר השם, כבר צבר תאוצה של ממש. אם פעם היה זה ‘סטארט אפ’ הרי שכיום אין לך בית כנסת ובית מדרש המכבד את עצמו שלא יפיק אירוע תורני של ממש ביום חופש זה. רבנים ואישי ציבור מקדישים את עצמם ואת מרצם ביום זה ללא כל תמורה וכל זאת למען הרבות כבוד שמים. נזדמן לי להעיף מבט ביומנו של אחד מהרבנים הגדולים המכתת רגליו ביום זה מבלי הפסקה מצפונה של הארץ לדרומה והשתוממתי. ממש כך. בין השיעור הראשון שנמסר בשעה תשע בבוקר ועד לשיעור האחרון בחצות הלילה, התחייב הרב לעוד עשרה מקומות שבהם יבקר, כלומר שניים עשר שיעורי תורה ביום אחד! אשריכם ישראל.

לא צריך להשתייך לחצר כזו או אחרת, ולא נדרש להחזיק ‘בהשקפה’ קיצונית ממחוזות זרים, בשביל להבין אחת ולתמיד כי אנו והם -אמנם אחים ואמנם גרים באותו חבל ארץ, אך שונים לחלוטין. לא נדרש מאתנו חלילה להתנתק ולהתעלם, זה כבר קורה מאיליו, אך בהחלט מומלץ להבחין ולשים לב כי אנו והם, איך לומר, שונים.

תחת הניסיון לנסות להסביר בכל רגע נתון, במקום להתגונן ולהראות עד כמה אנחנו ‘טובים’ ועד כמה גם אנחנו ‘תורמים’ לחברה ולמדינה, ובמקום להתייפייף ולהציג את השוליים לעיני כל ולומר “גם לנו יש חיילים”, מאיתנו נדרש אך ורק לקדש את שמו יתברך ולהשאיר להם את כל הקושיות ללא תשובות.

הם כבר ימצאו אותם כשהייאוש מהאלימות והבריונות בחברה הישראלית ישתלט עליהם.