למה אני אוהבת את ל”ג בעומר?

 רבים האנשים שכותרת כמו זו הייתה מעלה גיחוך על פניהם. אלו היו מעדיפים כותרת כזו:

למה אינני אוהב את ל”ג בעומר?

והם היו מוצאים סיבות למכביר למה אינם אוהבים את ל”ג בעומר.

למה באמת? בגלל הבגדים הבהירים שהופכים לשחורים, מפני שהם חייבים לשמור על הילדים, מכיוון שהם שונאים את ריח הפיח והנפט, כי הם לא סובלים סתם יום של חופש באמצע החיים, בגלל שהילדים מנדנדים שרוצים לנסוע למירון והם חוששים, ובגלל עוד אין ספור סיבות.

ואני אוהבת.

איך זה שאני אוהבת? האם אין עלי את האחריות לשמור על הילדים בקרבת מדורת הענק שנדמה שעומדת עלינו לכלותינו? האם חובבת אנוכי ריח של שריפה ובעירה? האם גצי המדורה אינם מטנפים את הכביסה שעל חבלי הכביסה שלי? האם יום החופש שניתך כך פתאום אינו מייסר אף אותי? האם אין ילדי-בחורי מנדנדים לנסוע למירון עם חבריהם, בעוד אני חוששת מפני הבאות?

אכן, גם אצלי הריח אותו ריח, הסכנה אותה סכנה, הפחד אותו פחד והתפאורה אותה תפאורה.

אלא שאצלי יש משהו אחד שגובר על הכול.

מאז היותי ילדה  הייתי מצטרפת להורי לנסיעה לתפילה במירון.

סבי, הרב זישא ברנדוין זצ”ל היה איש מירון בכל רמ”ח אבריו. הוא היה משתרך חודש קודם ל”ג בעומר עד שמגיע לציון ומספר סיפורי קדושה עילאיים כששב.

בזמן היותי ילדה כבר לא רכבנו על החמור כמו סבא, אבל גם לא נסענו בנקל כפי שנוסעים היום.

אז היינו מתרפקים על הדרך המעייפת ומתרגשים להגיע למקום שלא בכל יום היינו זוכים להגיע עד אליו. ההתרגשות הזו שזורה בעצמותי.

ל”ג בעומר בלי תפילה במירון – אינו ל”ג בעומר בעבורי. אינני חושבת שעבר ל”ג בעומר אחד בלא שביקרתי במקום, להוציא ל”ג בעומר שבו נולד שמעון שלי. הפרטי.

הריגושים הממלאים את כל כולי עם הגיע ל”ג בעומר- מוחקים את כל הרשימה השחורה.

איש אלוקים הקדוש קורא לי לעלות למעונו.

הוא קורא גם לכם.

אתם שומעים?