אנחנו מסכנים • אז מה הפתרון?

זעם גדול ונורא פרץ מההפגנה הנוראה של הציבור האתיופי.

תסכול שהתבטא בקולניות, באלימות ובקיצוניות איומה. קשה היה לעמוד מול המראות העצובים של דמים נוגעים בדמים, כאשר אינני בטוחה שכל אלו שהפגינו ידעו על מה ואל מול מי הם מפגינים – ואינני בטוחה שכל השוטרים שעשו מאמצים לעצור אותם (בכללם שוטרים אתיופיים או שחורים), רצו באמת לחבל במפגינים.

הציבור האתיופי הוא ציבור עדין בדרך-כלל. איננו שומעים את קולו בחיי היום-יום. בהגיעי למסירת הרצאות במקומות שבהם מצויים אנשים בני העדה האתיופית – הם שומרים על צנעה יתירה ועל פי רוב יושבים בצד האולם. אלא אם כן, הם הרוב במקום, שאז הם מרגישים בנוח.

מה שהביא את הציבור הזה להתפרעויות אגרסיביות ברחובות ולזעקות השבר, היא התחושה שאין מקומם עמנו; שהם נותנים כמו כל אחד אחר את עצמם למען המדינה, וזו אינה משיבה להם כגמולם הראוי להם.

נכון הוא הדבר שהציבור ‘מושחר’ בעיני העם. רבים הם אלו שמרגישים עצמם חשובים יותר מהציבור החלש הזה. רבים אלו שמבטלים את הציבור הזה ואינם מביטים לכוונו. אבל, האם הציבור האתיופי הוא הציבור המודח, הדחוי והמוזנח היחידי?

כולנו יודעים שלא כך הוא הדבר.

אם נחפש את ההדרה נגלה שישקהלים נוספים וידועים, כמו קהל החרדים, קהל עדות המזרח, ואולי עוד כמה מגזרים.

אם נאסוף את כל הקהלים הללו, נגיע לכמעט 90% מקרב קהילת היהודים בישראל. אם כן, מי הוא זה שמזניח, שמדיח, שדוחה ושזורק רפש בעיני כל – חוץ מאשר בעיני עצמו?

חפשו וראו למי אנו קוראים בשם: העם!

מי הם, לדעתנו, אלו שנותנים את הטון, דוחים, משפילים ומנמיכים? מי הם אלו שהמיעוט סר למרותם, מתחשב בראייתם ומנסה להתקרב אליהם ולישר קו עם דתם?

כל הפגנה כזו שבה ציבור מסוים קם וקורא: “הסתכלו עלינו, אנחנו שווים!”, לדעתי מנמיכה את הציבור וגורמת לכאלו שלא הביטו בו עד כה בהסתכלות דוחה – להביט בו כעלוב ודחוי.

אני חושבת שאם בני העדה אתיופית רוצים שכולנו נבחין בהם, נראה את הטוב שבהם, נאמין בהם ונדע את כוחם, טוב יעשו אם ייקחו את מנהיגיהם, שהם מספיק חכמים ויודעי דבר, ויחשבו כיצד ללמד אותנו להכיר את היופי שבהם.

כך אני חושבת גם על יוצאי עדות המזרח. רוצים באמת שיעריכו אתכם? אל תתכחשו למוצאכם. להפך, התמלאו גאווה במוסדותיכם והשתדלו לעשות מתוך המקום שלכם כל מה שביכולתכם, כדי לפאר ולרומם את היופי והמיוחד שבכם.

בדיוק כך אני גם טוענת כלפי החרדים.

קל לבכות ולומר: אין לנו, אנחנו מסכנים, רומסים אותנו, שונאים אותנו. כל זה אולי פשוט, אך לא יעיל.

לעומת זאת, במעשים שאנו משתדלים לעשות, בהנהגתנו בדרך התורה, בשאיפתנו למידות טובות ולגמילות חסדים, בהפגנת הטוב והמשובח – נצליח להגיע הרבה יותר רחוק.

עוד מעט קט נדליק את מדורות ל”ג בעמר שלנו. זוהי ההפגנה האמתית שלנו. הפגנה אחת מיני רבות.  נשיר שירים לרבי שמעון בר יוחאי סמל התורה, ונראה כוחנו בעוז.

ההפגנות הראויות – אינן כואבות. ההפגנות הראויות הן כאלו שאינן מבקשות חסד ורחמים מאף אחד; הן כאלו שמוכיחות לעצמנו ובעקבות זאת למתריסים נגדנו, מי אנו, מאיפה באנו, מה כוחנו ולאן פנינו מועדות.