בכל אחד ואחת מאיתנו טמון “אייכמן פוטנציאלי”. כך מוכיחה הפסיכולוגיה החברתית. האתגר המוסרי הוא לא לתת לו לצמוח. המאבק “במפלצת הפנימית” תלוי באופיו ובחינוכו של כל אדם, אבל לא פחות מכך גם בחברה שבה הוא נטוע.
החברה הגרמנית-הנאצית הפכה את האינסטינקט ההיטלראי האוניברסלי לקוד תרבותי מנחה. האם בזמן שעבר מאז שואת היהודים הצליחו הגרמנים “לכבוש את יצרם”? אני בספק. להערכתי, פרט למיעוט יוצא דופן, גרמניה עדיין לא הכירה בעובדה שאותם מאפייני יסוד תרבותיים שמינפו אותה לפסגת המדע, התעשייה, האמנות והפילוסופיה הם אלה שגם הוליכו אותה לשאול התחתיות. משמעת, יעילות, חריצות, סדר ודייקנות, קשיחות, אליטיזם, תחרותיות ונאמנות לקבוצה יכולים להפוך במינונים גבוהים מברכה לקללה.
השבוע הזה עמד בסימן חמישים שנים לכינון היחסים הדיפלומטים בין ישראל לגרמניה. הוזמנתי להרצות בשני כנסים שנערכו לכבוד המאורע: האחד בירושלים, ביוזמה ובחסות קרן קונרד אדנאואר (בנוכחות סגן ראש עיריית ברלין וסגנית שגריר גרמניה בישראל), והשני באוניברסיטת גוטנברג בעיר מיינץ.
במהלך השנים נפגשתי והרציתי פעמים רבות למשכילים גרמנים ובכל פעם ניקרה במוחי השאלה “האם ומה השתנה אצלם”. המפגשים הללו היו תמיד מעניינים ונעימים ברמה האישית (רבים אוהדים את ישראל ומזדהים איתה). ובכל זאת, הספק הסוציולוגי על גרמניה כחברה לא הוסר, ולאחרונה סימן השאלה אף גדל. האנטישמיות בגרמניה שוב יוצאת מהחורים, לא רק בדמות הימין הקיצוני המופרע, אלא גם בדמות השמאל הלגיטימי, “הרגיש”, ששולט היום בחברה הגרמנית.
לא היה ולו פעם אחת שבה העניין הפלסטיני (כלומר “הכיבוש”) לא עלה במפגשי עם הגרמנים. גם באלה שעסקו בנושאים חברתיים אחרים וכלל לא היו קשורים לסכסוך. אפילו בכנס שנערך השבוע במיינץ, שחגג גם פתיחת תוכנית חדשה ללימודי ישראל, זה עלה כמעט בכל פאנל.
סמוך לפתיחת הכנס הוזמנו, הפרופסורים מישראל, לטקס קבלת פנים מכובד ומסביר פנים בפרלמנט של המדינה (ריינלנד-פאלץ). והנה, הסתבר שגם בטקס הרשמי הזה חיכתה לנו בלובי של הבניין, לצד דגלי ישראל וגרמניה, תערוכה שהציגה תמונות מהקונפליקט היהודי-פלשתיני (“באדיבות” גבעת חביבה). אפשר לטעון כמובן שיחסי ידידות כנים ודמוקרטיים כוללים גם פתיחות הדדית לשמוע ולהשמיע ביקורת. מה גם שאנחנו הישראלים, כמו כל האומות, לא חסינים מעוונות. אבל אצל הגרמנים (וזה מאפיין בעצם גם ארצות אחרות באירופה) הביקורת על ישראל מוטה ותוקפנית באופן מחשיד.
אם מקלפים את הקליפה הליברלית, מגלים את המסרים המוצפנים בביקורת הפוליטית עלינו: המסר הראשון – אתם יהודי המזרח התיכון שבויים במלחמה פרימיטיבית. אנחנו, לעומת זאת, “בני הציביליזציה האירופאית המתקדמת”, נפטרנו מהאלימות הקדומה ונוכל לסייע לכם לעלות למדרגה הגבוהה. בקיצור, אותה פטרונות והתנשאות ותיקה.
המסר השני הוא בעל משמעות מרחיקת לכת עוד יותר: אנחנו, הגרמנים, היינו פעם “הרעים”. זה קורה לכולם, ועכשיו גם לכם…. במלים אחרות, היינו מדינה נאצית ועכשיו אתם מדינת אפרטהייד. לא בכדי, סקרים מראים ששיעור עצום מהגרמנים סבורים, שמה שעשו הגרמנים בעבר ליהודים שקול למה שעושים היהודים היום לפלסטינים. אגב, לתקשורת ולאקדמיה הגרמנית, תפקיד חשוב בעיצוב המסר האנטישמי הזה.
האם ההיטלריזם חוזר אלינו בתחפושת “הומאנית”? נקווה מאוד שלא.