יתכן מאוד כי המאבק המשמעותי הראשון של חבר הכנסת יעקב ליצמן, ביושבו על הכיסא המשרדי בלשכת סגן שר הבריאות, יהיה דווקא בבית המשפט.
שכן, חבר הכנסת יאיר לפיד, המתכונן לישיבה ממושכת באופוזיציה, בוחר להזמין את ח”כ ליצמן לדו-קרב ראשון באולם הדיונים של בג”ץ.
האמת ניתנת להיאמר, כי במקרה זה, יש לו קייס. אם יהדות התורה תבחר גם הפעם להתעלם מהעתירה הממשמשת ובאה מכיוון האופוזיציה, יתכן שלפיד יזכה ב’נוק-אאוט’ ראשון מוצלח.
בעתירה הקודמת, שהוגשה בהקמת הממשלה ה-32 – ממשלת נתניהו השנייה, שהוקמה ב-2009 – נגד מינויו של ליצמן כסגן שר הבריאות, אמנם קבעו השופטים כי דין העתירה להידחות, אך הניחו את התשתית לעתירה הבאה ואמרו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי בפעם הבאה התוצאה תהיה שונה.
העותרים דאז תקפו את הנושא מהפן של המשפט המנהלי. זהו תחום משפטי שבג”ץ בדרך-כלל לא מתערב בו. בג”ץ התרחק תמיד מהתערבות בהסכמים קואליציוניים, אך אם התקיפה הייתה מהפן החוקתי, התוצאה, ככל הנראה, הייתה שונה.
השופט רובינשטיין כתב בפסק הדין כך: “בסופו של יום נאמר דברינו במבט צופה פני עתיד, ואכנה זאת ‘התראת בטלות’; … נראה כי המוסד של ‘כאילו’, של סגן שר הממלא את פונקציות השר עד קצה גבול היכולת הפורמלית, כשהשר המכהן הוא ראש הממשלה, להבדיל מסגן שר במתכונתו הבסיסית, הוא מוסד הקרב לתום דרכו.
“על המערכת הממשלתית ליתן דעתה כי פסק דין זה, אף אם לא הביא להתערבות שיפוטית נוכח הרקע שתואר, מהוה תמרור לעתיד. מה שאין אדם מן היישוב יכול לקבל כהגיוני ומתקבל על הדעת, ושיש לו פתרון אחר – ראוי כי ייפתר בדרך הנכונה, ההוגנת כלפי כולי עלמא והמגשימה את רוח החוק, קרי, מינוי שר ככל משפטו וחוקתו.
“ראוי משרד ממשלתי כי מי שעומד בראשו בפועל, במהות, יהא בעל כל הכוחות והסמכויות, מהחל ועד כלה, למלא את תפקידו ולשרת את הציבור כך יהא לעתיד לבוא, ואנו יוצאים מהנחה כי כך יהא בממשלה הבאה למצער. יתכן כמובן תמיד מינויו של סגן שר – אך ב”ממדיו הטבעיים”, לצד השר הפועל במשרד כשר..”
עוד מוסיף השופט: “בדיעבד אוכל לומר, כי יתכן שהיה מקום לנכש עשב זה בעבר. בפנינו סיעה פרלמנטרית, שמטעמים שלא הובהרו, גם לא עתה (הסיעה עצמה היא משיבה בתיק, אך לא הגיבה), מעדיפה שלא למלא פורמלית תפקידי שרים, ועל כן נותרת היא בייצוג ממשלתי של סגני שרים – ומנגד ניתן לה בהסכם הקואליציוני ניהולו ה”מלא” של משרד ממשלתי על כל המשתמע – כמעט כל המשתמע; ולכך נבוא.
“מפגש האינטרסים הפוליטי מייצר אנדרוגינוס-בכפליים, לאחר שמוסד סגני השרים כל כולו אנדרוגינוס קונסטיטוציוני, בין הרשות המבצעת לכנסת….והתוספת של טיפול במכלול ענייני המשרד מכפילה את האנדרוגניות.
“ועם זאת, איננו יכולים להתעלם לעת הזאת מכך, שהמסגרת הנורמטיבית הקיימת עד הנה, לרבות בפסיקתו של בית משפט זה, לא פסלה מוסד זה, אלא שניסתה להציבו במסגרת ולתחום לו גבולות. האם נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, או שמא אך קרוב הוא להשתנות?” – כך שואל השופט רובינשטיין.
למעשה, השופטים אומרים בפסק הדין כי הם היו רוצים מאוד שלא לאפשר ליהדות התורה לקבל תפקידי סגני שרים במשרד שאין בו שר מכהן בפועל, חוץ מראש הממשלה עצמו, אך עדיין לא בשלה השעה לאסור זאת.
לו הייתה ניתנת תשובה הולמת לעתירה זו על ידי יהדות התורה, אזי השופטים היו נותנים את הדעת לתשובה זו – ולא היו מכינים את הקרקע לעתירה הבאה.
ליצמן עצמו לא צורף כמשיב לעתירה זו, עובדה שהיתה יכולה לכשעצמה להביא לדחיית העתירה על הסף, אילו היה מישהו קם וטוען זאת.
אלא שכל שהדבר נוגע לבית המשפט, מעדיפים ביהדות התורה לתת למדינה, שהיא בדרך כלל המשיבה, להילחם את מלחמתו של הציבור החרדי – על פי רוב ללא הצלחה.